לפעמים לא צריך שנדע את שמך כדי שנזכור אותך. דוגמה טובה לכך היא דניאל פרנסזי - לשחקן והקומיקאי יש פרצוף שרבים יכולים לראות ולתהות מאיפה הם מכירים אותו, עד שהם יעשו חיפוש זריז בגוגל ויזכרו שמדובר בדמיאן, החבר ההומו של קיידי הארון (לינדזי לוהן) מהסרט "ילדות רעות".
דמיאן וחברתו היקרה ג'ניס היו אלה שקיבלו את קיידי, תלמידה חדשה בתיכון, בזרועות פתוחות במדשאות בית הספר, לימדו אותה מי נגד ומי והדריכו אותה במאבקה נגד הפלסטיות המרושעות. השבוע, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, מגיע פרנסזי לישראל להקרנה מיוחדת של סרט הקאלט ולמופע סטנד-אפ, בו יארח את הקומיקאית טליה ברטפלד ואמן הדראג יוס'לה.
דמיאן לא קיבל הרבה זמן מסך ב"ילדות רעות", אבל במעט הזמן שלו מול המצלמה הצליח פרנסזי ליצור דמות שקשה לשכוח: נער הומו חד, שנון, גאה ושמח, שמסרב לתת לבנים הסתומים מהשכבה להמטיר גשם על המצעד שלו, שיודע לאבחן במהירות את המפה החברתית של התיכון בו הוא לומד וגם לתת כתף (או חולצה ורודה) לחברה שהייתה צריכה אותו.
"חשבתי שזה התסריט הכי מצחיק שקראתי בחיי", מספר פרנסזי בשיחה עם mako, לקראת בואו ארצה. "עוד הייתי בארון באותה התקופה אבל רציתי לשחק את הבחור ההומו הזה, בגלל שהוא היה כל כך מתקדם לתקופתו. חשבתי שזאת דמות ההומו הכי טובה שאי פעם קראתי, ואמרתי לעצמי שאני חייב לגלם אותה בעצמי כי מישהו אחר יהרוס אותה".
לא חסרים בקלאסיקה ההיא שחקנים נפלאים שעושים עבודה יפהפייה, אבל פרנסזי מרגיש יותר מכולם כמו הליהוק המושלם: שחקן שנדמה כי הוא לא מתאמץ יותר מדי, פשוט כי הוא מגלם את עצמו, בין אם הוא שר את "Beautiful" של כריסטינה אגילרה בתחרות הכשרונות הבית ספרית ובין אם הוא מחלק סוכריות לכבוד חג המולד. "דמיאן היה מאוד אני של גיל 16", מספר פרנסזי. "בגיל הזה הייתי במרווח המתוק שבין 'יש מצב שאני הומו' לנשיקה הראשונה שלי, ואני חושב ששם דמיאן נמצא בסרט. הוא היה מעורב בכל הדברים שאני הייתי מעורב בהם, ואפילו חילקתי סוכריות לכבוד חג המולד בתלבושת של סנטה קלאוס".
נאמר בסרט על דמיאן שהוא "יותר מדי הומו מכדי לתפקד". בצפייה ראשונה זה נשמע כמו בדיחה, אבל היום זה נשמע כמו אות של כבוד.
"לפני 'ילדות רעות', הרבה תיכוניסטים גאים הוצגו כמי שמתמודדים עם סטריאוטיפים, סובלים מבריונות ונדחפים ללוקרים. בסרט הזה דמיאן היה נער הומו חי ומגניב. אני חושב שזה היה מאוד משחרר בשביל המון אנשים פה באמריקה".
עכשיו, כשיום ההולדת ה-20 של הסרט מתקרב, מספר פרנסזי שהוא שומע המון סיפורים מאנשים ממדינות באפריקה ואסיה. "במאי אחד סיפר לי שכנער צעיר מדובאי הוא לא היה יכול לראות אף דמות גאה בקולנוע", הוא נזכר. "הסרטים שהציגו אותם נאסרו או נערכו מחדש, וההומואים היחידים שהוא ראה בסרטים היו דמויות מנודות ועלובות. דמיאן הצליח לחמוק מהצנזורים, והחשיפה אליו גרמה לו להבין שהוא יכול להגיע לאמריקה - שם יהיו לו חיים. דמיאן חי בחופשיות, הסתובב בגאווה, לא ספג אלימות בגלל הנטייה המינית שלו, ההורים שלו לא סילקו אותו מהבית. הסיפור שלו מעורר תקווה".
אחד הדברים העיקריים שמניעים את פרנסזי הוא ייצוג גאה, ובעבר אמר שמבחינתו בכל פעם שהוא מחזיק בפומבי את ידו של גבר אחר הוא מצהיר הצהרה פוליטית. רק לפני שבועיים פרנסזי התרעם על כך שהשחקן ברנדן פרייזר סומן בתור מועמד מוביל לזכייה באוסקר על תפקידו בסרט "הלווייתן", שם הוא מגלם גבר הומו. "אני מעריץ אותו ורוצה לראות את הסרט הזה", הוא מבהיר בתקינות פוליטית דיפלומטית. "באמת חשובה בעיני העובדה שלא היה אף שחקן או שחקנית גאים שזכו באוסקר מחוץ לארון. מתי יהיה זה תורו של שחקן גאה שיגלם את התפקידים האלה?".
מה יוצרי תוכן להט"בי צריכים לעשות כדי שהסרטים והסדרות יהיו אינקלוסיביים יותר?
"אנחנו צריכים למצוא דרך ללהק אנשים שונים יותר: ללהק שחקנים גדולים יותר, שחקנים בצבעים שונים. אין סיבה שטרנס לא ישחק מנהל בית מלון או שופט. צריך ללהק מבלי שהזהות המינית או המגדרית תהיה בהכרח חלק מהסיפור, ואני חושב שזה מתחיל לקרות – לאט, אבל בטוח".
"מגיע לנו לספר את הסיפורים שלנו"
לפרנסזי היה תפקיד משמעותי נוסף אחרי "ילדות רעות", גם אם ביצירה יותר נישתית. הוא לוהק לעונה השנייה של "Looking" מבית HBO, וגילם שם את אדי, שחי עם HIV אבל לא נותן לזה להיות ביג דיל שיגדיר את מי שהוא. סיפורו של אדי לא היה עוד סיפור טראגי על הומו שמת בטרם עת כמו ביצירות "פילדלפיה" או "החטא"; הוא אדם בריא, סקסי, מאושר וטוב לב. בעקבות התפקיד, פרנסזי היה לאקטיביסט שפעל מטעם הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה (GLAAD) והעמותה לחקר האיידס על שם אליזבת טיילור.
מה התפקיד ב"לוקינג" לימד אותך שלא ידעת על חייהם של אנשים החיים HIV?
"זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שש שנים שיש בטלוויזיה האמריקאית דמות חיובית ל-HIV. בשש השנים שעברו בין הדמות הקודמת לדמותו של אדי הייתה עלייה בהדבקות ב-HIV, כי לאנשים לא היה את המידע הראוי. זה לימד אותי עוד שיעור בעל אינקלוסיביות וייצוג, על איך שאנחנו לומדים אינפורמציה דרך סיפורים. למדתי איך נראים חייהם של זוגות בהם אחד מבני הזוג חי עם HIV ואיך ניתן לנווט בתוך זה, איפה אנחנו נמצאים היום בעידן המניעה והטיפול ומה אנחנו יכולים היום לעשות כדי למגר את הנגיף".
מצד שני, בשנים האחרונות היה לנו את "פוזה" המצוינת, שמתרחשת לפני עשרות שנים ומספרת על להט"ב שמתים בטרם עת מאיידס.
"נמאס לי שכל הסיפורים הלהט"ביים הם סיפורים עצובים, נקודה. אנחנו צריכים עוד סיפורים גאים שמחים. כשהציעו לי את התפקיד של אדי הובטח לי שהוא אמנם חי עם HIV, אבל שהוא לעולם לא יחלה, שזה פשוט יהיה חלק ממי שהוא - ואת זה אני רוצה לראות יותר. אני מבין את הצורך של יוצרים מבוגרים יותר שרוצים לספר את סיפורם של אלו שהלכו לעולמם מוקדם מדי ואני לא מתנגד לקווי עלילה המתרחשים לפני 30 שנה, אבל אני כן רוצה לקחת חלק בסיפורים קווירים שמחים. וכן, אם עושים סרטים כמו 'באהבה סיימון', הייתי רוצה שהדמויות יגולמו על ידי שחקנים קוויריים, כי מגיע לנו לספר את הסיפורים שלנו".
בימים אלה, פרנסזי מעלה את הצגת היחיד "האמא האיטלקייה אוהבת אותך", אותו כתב עם ז'אק לאמאר, בה הוא נכנס לנעליה של האישה שהביאה אותו לעולם. "זה כמו חלון לביתה של אמא איטלקייה, אותה מגלם הבן ההומו שלה", מתמצת פרנסזי. "מכתב אהבה לתרבות האיטלקית-אמריקאית, שהוצגה בעיקר דרך סדרות וסרטים על מאפיה כמו 'הסופרנוס'. בסדרות וסרטים כאלה בקושי רואים נשים או להט"ב כחלק מהמהות עצמה, ואם אתה רוצה להבין משפחה, אתה צריך לעבור דרך האמא".
ויותר מאשר עבור ייצוג להט"בי, פרנסזי מספר שהוא עושה את מה שהוא בעיקר עבור המשפחה שלו. "חשוב לי לקחת חלק בפרויקטים שהמשפחה שלי תזדהה איתם", הוא מסביר. "כשאני משתתף בקומדיה אני שואל את עצמי אם אחי, אחותי ואחיינית שלי יצחקו. אני מנסה לרצות את המשפחה, ואם השאר רוצים להצטרף הם מוזמנים. כל כך מדהים לזכות בקריירה שבה אני יכול לעשות כבוד לאמא שלי ולגרום לכל המשפחה לצחוק".