הזמן: רגע לפני שהאלף הקודם נגמר. אנחנו חבורת נערים מאותה השכבה במחנה של תנועת נוער. לילה במדבר, ניסיתי למצוא את התנוחה שלא ארגיש בה את האבנים מתחת לשק השינה שלי, ומתוך שינה אני מרגיש אותו נצמד אליי מבעד לשק השינה, פותח את הרוכסן של שק השינה ושולח יד מתחת לחולצתי. הייתי בקושי בן שלוש עשרה, ומעולם לא נגעו בי בצורה הזו. "אני יודע שאתה רוצה את זה", הוא קובע בלחש, וטועה, כי אני לא רוצה, אבל אני קפוא. עוברות כמה שניות, שגם אחרי עשרים שנה אני פשוט לא מצליח לשחזר בזכרוני. כאילו המוח שלי עטף אותן בשכבה שבלתי אפשרי לעבור דרכה.

לאחר אותן שניות של תרדמת קיומית אני משתחרר מהנתק הזה שבראש שלי ודרך שק השינה הפרום אני מכה אותו עם המרפק באיזור המפשעה. כנראה שעכשיו סוף-סוף הוא מבין שאני לא מעוניין. האנקות השקטות שלו השאירו לי זמן לוודא שלא הצליח לפתוח לי את המכנסיים, לקפל את הציוד שלי ולעבור לישון ליד המדריכות. בשקט. בבוקר בטח לא אזכור כלום. הלוואי שבבוקר לא אזכור כלום.

כמעט עשרים שנה אחרי ובתל אביב, השניות הגורליות עדיין רודפות אותי. לפעמים אני מצליח לעבור את המחסום, לקחת את הסיכון ולהתמודד איתן, ולפעמים אני פשוט מוותר. בכל פעם שבחור חדש מגיע למיטה שלי, השניות הגורליות שלי מצטרפות אלינו למיטה. הן אותן השניות הארורות שאני צריך לצלוח, ואחריהן אני יודע בוודאות אם כל הג'אז הזה נועד להצליח או שאסמן וי על עוד ערב מבוזבז. באותן השניות, כשהוא נוגע בי, אני צריך להלחם ביצר של עצמי להתכווץ, משדר לגוף שלי שוב ושוב שזה בסדר, שאפשר לסמוך עליו. השניות האלו מרגישות כמו אונס קטן בכל פעם מחדש. המגע שאמור להיות נעים מרגיש כמו גחלים לוחשות שצמודות לי לעור ושורפות אותי מבפנים. וברגע אחד זה נגמר. השניות שיקבעו אם הנפש שלי תהיה נוכחת בחדר כשהגוף שלי נהנה מלילה של סקס פרוע, או שרק הגוף שלי יהיה שם, יתפקד כמו רובוט. דרוך או סמוך.

גבר מתבייש (צילום: Christopher Furlong, GettyImages IL)
עשרים שנה אחר כך - זה עוד רודף אותי. אילוסטרציה | צילום: Christopher Furlong, GettyImages IL

החיוך שלו נמשך

יותר מדי חברים מהקהילה מספרים שהמגע המיני הראשון שחוו היה מגע בכפייה, כשעוד לא היו מוכנים לו. מישהו פלש והגדיר עבורנו הגדרות, כפה עלינו דרך, שצריכים לעבור תהליך נפשי ארוך כדי לסיים אותה. השמש אז עלתה במדבר צין לעוד יום במחנה, חבורת נערים הרתיחה פינג'אן עם תה מסביב למדורה. הייתי מכונס בתוך עצמי בלי זכר לליל אמש. כמו חוק נוקשה ובלתי כתוב, הבנתי שאני צריך לשתוק. שאף אחד לא יאמין לי גם ככה, שאצטרך להתמודד עם המבטים המאשימים. שתקתי, ואף אחד לא הסתכל עליי, חוץ מהמבט שלו, שחדר לתוך עיניי, כאילו שגילה את הסוד הנורא שלי.

לאף אחד לא סיפרתי שאני הומו, בקושי לעצמי אפילו, ולא הצלחתי להבין איך הוא ידע. ניסיתי להבין מה שידרתי לו שגרם לו להבין שהוא יכול, שמותר. הוא ישב מולי, שותה מכוס התה שלו וחייך אליי במבט מלגלג ומקפיא דם. אני מסוגל לראות את החיוך המרושע הזה עד היום. אם רק היתה מתפוצצת לו כוס הזכוכית על הפרצוף ומשאירה את פניו מושחתות. אם רק הייתי יכול לדחוף אותו מאיזה צוק ולמנוע מעצמי את הצלקות שלא ידעתי שעוד יהיו לי. אם רק יכולתי לצעוק.


החיוך הזדוני שלו נמשך בכל פעם שראה אותי במסדרון בתיכון שבו למדנו לאורך שש שנים, רק שבכל פעם נתקל במבט הקפוא שלי ובהתעלמות המוחלטת. לא אתן לו את התענוג הזה, לא אשבר. בכל פעם כזו הייתי קצת פחות ילד וקצת יותר גבר, מקפיד על חיתוך דיבור, הקול שלי מעמיק יותר ויותר הודות לחפיסות אדומות של מרלבורו, הכתפיים שהתרחבו. אף אחד לא יתעסק איתי כשאני גבר, חשבתי לעצמי. החספוס יגן עליי. גבר צריך לדעת להגן על עצמו, כמו שאני יודע להגן על עצמי היום. כמו שלא ידעתי אז. כשאני נתקל בו מדי פעם מסתובב עם בת זוגו בדיזנגוף, הוא עדיין מחייך את החיוך הזה, רק קצת פחות. הרי הוא יודע שאני מכיר היטב את חדר הארונות הנפשי שלו. אם היא רק היתה יודעת למה הוא מחייך.

גבר מתבייש (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
המגע המיני הראשון להרבה חברי קהילה נעשה בכפייה - אילוסטרציה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

הרבה אנשים חושבים שכהומו אמורים להיות לי חיי מין קלילים ומהנים, אבל ברגעים האלו, כשהשכבות מתקלפות ונשארים עור לעור, אין איזה לונה פארק מהנה ורגשי, אלא תחושה מסויטת שמישהו נכנס לי למרחב. תחושה שנשארת איתי בכל פעם וצורבת מחדש גם אחרי כמעט עשרים שנה. לפעמים אני מצליח להשאיר את התחושה הזו ביני לבין עצמי, משחק את המשחק והפרטנר הלילי שלי לא מרגיש במלחמה שמתנהלת לי בתוך הראש. אבל בלילות אחרים, כשאני פגיע יותר, אני כבר יודע לזהות את המבט בעיניים שאומר לי 'אתה שוכב כמו מישהו שהתקיפו אותו מינית', וכשזה נגמר לפעמים אני מצליח לעצור את הדמעות.