לא כל יום בחיים יש לנו הזדמנות לסגור חשבונות. היינו שני ילדים ירושלמים וספורטאים כשהדרכים שלנו הצטלבו אי שם בבית הספר היסודי לפני יותר מעשרים שנה. שיחקנו באותה העמדה במגרש הכדורסל, ובגלל היכולות והגובה הזהים שלנו נבחרנו תמיד להוביל את הקבוצות היריבות. בודדות הפעמים ששיחקנו יחד. היריבות על המגרש הפכה אותנו לחברים-אויבים, מלאי הערכה זה לזה מצד אחד, ומאידך – שמחים לאיד על כל חולשה שנחשפת. שנאתי אותו ואהבתי אותו, הרגשתי שהשנאה שלי אליו מגדירה חזק יותר את מי שאני, הוא היה המכביסט ואני הייתי אדום-אוהד-הפועל, הוא קלע בשמאל ואני בימין, וכשמנקים את ענני הנוסטלגיה, אפשר להודות שהוא היה גם קצת טוב יותר ממני, או כך לפחות חשבתי. המתח הזה לפני כל משחק, העקיצות על המגרש, האכזריות הזו כמו שרק ילדים יודעים. רציתי להיות כמוהו בדיוק באותה המידה כמו שרציתי שייעלם. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. חשבתי אז שכל העינים נשואות אליו, המושלם, זה שלא מתנצל על דבר. בדיעבד אני מבין שהוא היה הקראש-באדי הראשון שלי, הידלקות בוסרית ולא מובנת.
כשחלפו השנים שנינו נטשנו את מגרשי השכונה ועברנו דירה, והיריבות המושבעת התחלפה בחברות קרובה שנשמרה לאורך שנים. מדי פעם נפגשנו בכל מיני אירועי ספורט וכמו חברים טובים שגרים רחוק - חפרנו את נפשנו ב-ICQ ובמסנג'ר. כשיצאתי מהארון קצת לפני גיל שמונה עשרה, הוא - שגדל להיות בחור מרשים ומוצלח מאוד - היה מהחברים הראשונים שרציתי לספר להם על מה שעובר עליי. בלילה האחרון של אוגוסט 2005 עמדנו מעל גשר הסינמטק בירושלים וסיפרתי לו שאני בעניין של בחורים. לא ציפיתי לדרמות מיוחדות, כל מעגל החברים הקרובים היה מורכב מסטרייטים שלא עשו עניין מהמיניות שלי. גם ממנו לא ציפיתי אחרת, חבר קרוב כל כך שעבר איתי דרך של יותר מעשור. גם הוא הגיב בחיבוק ואמר ששמח בשבילי, גם אם לא חשד בזה לרגע. רוח לילית ירושלמית הקפיאה אותנו, אפילו שהיה זה סוף הקיץ, וחזרנו חזרה לאוטו. הוא שאל את השאלות הרגילות אשר על לבו, מתי הבנתי, איך הגעתי למסקנות, ואיך היה לנסות. כשהגענו לביתו חיבק אותי לפני שיצא מהאוטו, ואמר שמבחינתו זה לא משנה כלום, וסגר את הדלת. לרגע לא חשבתי שהוא יהיה הסטרייט היחיד אי פעם שינתק איתי קשר אחרי היציאה מהארון.
לקחו לי כמה שבועות להבין שהוא פשוט העלים אותי מחייו. בהתחלה לא ענה לטלפון ולהודעות, מאוחר יותר השמיד כל זכר לחברות שלנו בערוצי התקשורת השונים ברשת. בדרכו המיוחדת סימן לי שאני לא מספיק טוב בשבילו, כשאני פתוח, כשאני גלוי, כשאני הומו. החברים המשותפים לא ידעו להגיד מה קרה, ובמעט הפעמים במגרשי הספורט שיצא לנו להתראות – פשוט התעלם ממני כאילו הייתי רוח רפאים. זו היתה הפעם היחידה בחיי שמישהו ביטל את קיומי בצורה כזו, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים של חברות. כבר לא רציתי להיות כמוהו, והחולשה שלו שנחשפה פתאום – נראתה לי כמו חור שחור של כאב והשפלה שהצטערתי שנחשפתי אליו. התובנה שעל האמת שלי שילמתי מחיר פשוט אכלה אותי מבפנים. העדפתי שיהיה הילד היפה, המכביסט, שנלחמתי בו ושנאתי אותו ואהבתי אותו ורציתי להיות כמוהו, כשהיינו שווים, כשהתייחס אליי כאל יריב, כאל חבר.
עשר שנים מאוחר יותר, שנינו כבר לא ילדים ירושלמים. פרסמתי סטטוס בפייסבוק שאני מחפש שותף חדש לדירה שלי, ופתאום מישהו תייג אותו. וואו. אני מודה שלא חשבתי עליך המון זמן. איכשהו הדחקתי את הכאב הזה, אבל הוא צף לי עכשיו מול התיוג שלך על הסטטוס שלי. פתאום חזרתי להיות ילד ירושלמי סקרן, והצצתי באלבומי התמונות. עדיין חתיך, אפילו משתבח עם השנים. אבל אני לא נותן לאיזה אלבום מטיול בקריביים ולתמונות של הדרגות הצה"ליות על הכתפיים לערבב אותי. אתה הבנאדם היחיד אי פעם שגרם לי להרגיש נחות. זה לא קרה בפעמים שניצחת אותי במגרשי הכדורסל, וזה לא קרה לאורך כל השנים בהם היינו חברים, אלא ברגע היחיד שהייתי אמיתי איתך. אני לא יודע אם לסלוח לך על הטיפשות שלך ולייחס אותה לגיל הטיפש עשרה חסר האחריות, או שאעמיד אותך במקום ואתעמת איתך. אני יודע שעוד לא סלחתי לעצמי. העלבון והכעס מתערבבים לי בבטן עם סקרנות נוסטלגית וכמיהה קטנה, ואתה תיכף עולה במדרגות ונשב בדירה שלי, שאולי היתה יכולה להיות יום אחד גם הדירה שלך. ואולי יום אחד תסתיים לה היריבות הזו, ואולי אסלח לך, ואולי נוכל להיות סתם שני חברים, אבל כשאפתח לך את הדלת ואגרום לך לשלם את המחיר על האמת שלך, אגיד לך בנונשולנטיות – אני מצטער, אבל זה כבר לא רלוונטי.