"קודם כל אני אוהב את כל עם ישראל כולם, כולל חד מיניים. שירתי איתם, נלחמתי איתם, נלחמתי עבורם. אבל שים לב, יש לי כיפה על הראש, זה אולי סוד (מחייך), אבל יש לי כיפה על הראש. והיהדות - פורמלית - לא מכירה בנישואים חד מיניים, כמו שהיא לא מכירה בזה שבשר וחלב זה כשר. הכלל הוא כזה - הכרה לא, זכויות כן (מצביע על הכיפה שעל ראשו) יש לי מסר ללהט"בים, אני אומר את הדברים כמו שהם - …(מכאן הוא גלש לסכסוך עם לפיד ושכח להשלים את המסר). אלו היו דבריו של נפתלי בנט, בראיון לערוץ 2, בערך חודש לפני הבחירות. את משנתו פרס לעיני כל כתגובה למתקפה נוכח הצהרותיהם והתנגדותם של חברי "הבית היהודי" לנישואים חד-מיניים.
ובכן, אין בכוונתי לתקוף את מר בנט, בייחוד לאחר המכה שהוא ומפלגתו ספגו בבחירות לאחר שהקהילה הגאה ושאר השפויים בישראל הוכיחו לו כי לכל אמירה הומופובית יש מחיר בקלפי. ובכל זאת ראוי להתעכב על השימוש שעושה שר החינוך לעתיד בכיפה שלו, כמבקש להזכיר לנו פעם אחר פעם איך זו עומדת בסתירה למול דרישותינו.
בשבועות האחרונים, מאז החלו השמועות כי בנט יזכה בתיק החינוך, החלו ברשת סטטוסים מתאבלים. פה טור ושם דעה אורחת הממהרים להספיד את מערכת החינוך לארבע השנים הקרובות. עוד לפני שהתיישב על הכיסא, כבר הספקנו להתגעגע ללימור לבנת. הקהילה הגאה בפרט, וכל מי שנמנה עם מיעוטים בחברה הישראלית בכלל - ערוכים למכה הנוספת. בחזית אחת בנט, ובשנייה - שקד, שרת המשפטים (המקוצצת) לעתיד. ואני מוטרד כמו רבים, ועם זאת גם אופטימי.
למעשה, תיק החינוך ותיק המשפטים הם הלואי ויטון והוורסצ'ה של הקהילה הגאה. ביד אחת יהיה מי שידאג להנחיל ערכים דוגמת סובלנות וקבלת האחר, וביד השנייה ישמור עלינו בג"ץ מכל רעה המאיימת לרבוץ בפתחנו. שתי האופציות הללו עתה נחסמות בפנינו. זה לא סוד שהתקדמותה של הקהילה הגאה בעניין זכויותיה נעשתה דרך צינורות עקיפים, שם נערכו תקדימים ששינו את פני הקהילה כולה ועיצבו במידה כזו או אחרת את אורחות חיינו. זה אך טבעי לחשוב שלמעשה חיינו תלויים במידה רבה בשערי המשפט בירושלים רבתי, ולא זו בלבד שגם בתיק החינוך. עובדה זו מעידה לא פחות על מצבה העגום של הקהילה הגאה בישראל, שגורלה עומד על כרעי תרנגולת.
לסמוך על הממשלה, תהא אשר תהא, זו לא אופציה ראלית, לפחות לא בשלב הזה. ומכאן, גם על מעט האופציות שנותרו לנו, אין לנו על מי לסמוך. כל אלה הן סיבה לגיטימית לדאגה אמיתית בקרבנו. הבעיה עם מינוי בנט לשר החינוך איננה נעוצה בעובדת היותו איש דתי. עובדה היא שבממשלה האחרונה את תיק החינוך נשא על כתפיו איש מאמין לא פחות ושומר מצוות (הרב פירון). העניין נעוץ דווקא בעובדה שאת הכיפה שלו הוא מכפיף לתפקידו כנבחר ציבור, בבואו להצדיק את החלטותיו המרעישות או את קו המחשבה שלו. היום זה נישואים חד מיניים שעומדים בסתירה עם הכיפה שלו, ומחר זה הלבוש של ילדיכם בבית הספר. אם הכיפה שלו היא-היא הסיבה לפעולותיו, איזה מרחב היא משאירה לו כדי להיות שר חינוך של כולם? מכאן יוצא, שיש לנו סיבה לדאגה, כפולה ומכופלת, מאחר וכל החלטה שתתקבל במערכת החינוך תעבור דרך ערוצי הכיפה של בנט, כאילו היינו תלויים בהשקפת עולמו.ואיך אפשר להבטיח שאורח חייו לא יתנגש בעתיד גם עם לימודי מדעים? הרי לא הגיוני שילדי ישראל ילמדו על המפץ הגדול, בכל זאת, תזכרו, "יש לי כיפה על הראש".
אז למה אני בכל זאת אופטימי? בגלל שעתה לא נוכל להישען עוד על בג"ץ על תקווה כי ארגוני הקהילה הפועלים בהתנדבות במקצת מבתי הספר ישנו את מערכת החינוך, ונצטרך לבוא בדרישה ברורה לכנסת ישראל לזכות להכרה ושוויון. עתה, כשהדלתות המוכרות נסגרו בפנינו, זה הזמן לשנס מותניים. זה הזמן להיערך מחדש ולפעול ביתר שאת כדי לדאוג שזכויותינו יענו. זה לא הזמן לבכות על האור שכבה.
אחרי הכול, בנט הבטיח הבטחה. במו עיניי ראיתיו אוחז בראשו שעה שהוא אומר כבל עם ועדה כי כמה מחבריו הטובים הם הומוסקסואלים, ו"זכויות יהיו, הכרה לא". ובכן, לא צריך את ההכרה שלך, שר חינוך יקר, אבל בחלט צריך את הזכויות שלי. והבטחות, כזכור, מקיימים. זכות לשוויון, זכות לחינוך לסובלנות וקבלת האחר וזכות לפונדקאות בארץ.