הומו זאת כן קללה

מעולם לא שיערתי לעצמי שפוסט פוליטי בפייסבוק, שמכיל בתוכנו קריאה לאהבת חינם וסובלנות, יגרור כל-כך הרבה תגובות נאצה ויגרום לרעש ולמהומה רבה. אני חייב לכם וידוי - כתבתי אותו תוך כדי רכיבה על אופניים בדרך להשביע את רעבוני בשישה שקלים עבור מנה פלאפל. היו לי ארבעה אחוזי סוללה בנייד. העליתי אותו תוך שניות ספורות והמשכתי בשלי. אהבת חינם או סובלנות זה לא משהו שצריך לחשוב עליו יותר מדי זמן כדי לכתוב ולעודד אותו. רק לידע כללי, הפייסבוק שלי הוא מרחב פתוח לציבור, יש בו רשימה לא מבוטלת של עוקבים וחברים ומעולם לא היו איתו בעיות. הוא משמש אותי לרוב ככלי להבעת עמדותיי, נראות ומודעות להט"בית, ובמעט הפעמים אני זורק בו את עמדותיי הפוליטיות כנהוג בחברה דמוקרטית.

באופן יחסי, הפרופיל האישי שלי מאוד נוח למשתמש, גם כשלעתים ניתן למצוא בו דעות נחרצות שלא תמיד נוח לשמוע אותן. מעולם לא העליתי מידע או תוכן פוגעני. מעולם לא עשיתי שיימינג, גם כאשר היו לי אלף אלפי הצדקות - אפשר לכנות את הפרופיל האישי שלי כסר מרע ועושה טוב. אם תרצו, אז ממש לא מזמן העליתי פוסט שנוגע למחלוקת בין אשכנזים למזרחים, ואחד שעוקב אחריי ביקש להאיר את עייני בנוגע לטיעון שהעליתי, שהוא מצא אותו פוגעני ומעליב. אחרי קריאה חוזרת ונשנית של דבריי, החלטתי ביני לבין עצמי למחוק את הפוסט המדובר. כתבתי אותו מחדש מינוס אותה הערה פוגענית (שאגב, לא סימרה את הגוף מי יודע מה, אבל ניחא).

בכל מקרה, אותו פוסט מדובר, זה שהעליתי לתומי בשבוע החולף תוך כדי רכיבה, הצליח לעורר מהומה רבתי ולגרור אחריו תגובות מהסוג הנאלח ביותר. הוא נכתב בתגובה לכיתוב המזעזע על ידה של החיילת עדן לוי שהצהיר בגאווה: "לשנוא ערבים זה ערכים". במקום לשנוא, כתבתי "אהבת חינם וסובלנות - אלה ערכים". מסתבר שטעיתי. מעולם עוד לא נתקלתי בכמות רפש כזו, שביקשה לעלוב בי, לקלל, לגדף ולאיים בצורה נבזית וחסרת מעצורים. היו בעבר פוסטים שהעליתי, שניתן להחשיב אותם כמרגיזים ומקוממים, אבל מעולם לא קיבלתי מטר חיצים כמו זה שנחת עליי בתגובה לאותו פוסט. הוא אמנם זכה לאלפי לייקים ושיתופים, אבל גם קיבל מנות גדושות של שנאה והומופוביה.

רק כדי לסבר את אוזניכם, הפייסבוק שלי כולל ברשימתו גם אנשים שאינם נמנים עם המחנה שלי, וכשיש משהו שמעורר התנגדות - לרוב יש שיח הידברותי, פרט לכמה שוטים שדואגים למלא לי את האינבוקס הפרטי באיחולי מוות. נו, אתם יודעים, הטוקבקיסט הממוצע מהסוג המוכר והידוע. אלא שהפעם זה חצה כל גבול אנושי ומידתי. 260 הודעות ותגובות שנחתו עלי במהלומה אחת תוך 24 שעות תמימות, כל אלה כללו בתוכנן אלימות בוטה, קללות וגידופים, איחולים למוות בפיגוע, איומים ברצח, ובראש הרשימה - תגובות הומופוביות להחריד. משום שהנושא המדובר תפס כתרות וקצת יצא מפרופורציות, אני אוותר על תיאורי המקרה כדי לא להאביס אתכם שוב ושוב באותו נושא ואבקש ללכת ישר לעניין שהטריד אותי מאד - הפרצופים הגלויים חסרי הבושה ומפלצת ההומופוביה הגאה שחוגגת.

חודשיים עברו מאז הירצחה של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים. חודשיים עברו מאז נשפכו דמים ברחובותיה של ירושלים עת חגג לו המצעד. זעקנו וכעסנו, התאבלנו וקראנו בקול גדול: לא עוד. הקהילה הגאה ידעה אסון כבד ועוד חשבנו לעצמנו בתמימותנו שאחרי הדקירות האיומות בקרן היסוד, הומופובים יתהלכו בבושת פנים ויניחו לקהילה הגאה שספגה מכה לא פשוטה, בלשון המעטה. אמרו לנו שישי שליסל זה רק קמצוץ של טירוף, שהרוב נקיים מהומופוביה. אלא שמעטים מאד למדו לקח מאותו מקרה, מעטים מאד הצליחו בכלל לקשר בין הומופוביה ארסית ובועטת לבין זו שמתרגמת ברחוב לדקירות סכין. הרי רק מהשבועות האחרונים בהם פוקד אותנו גל טרור איום ונורא אנחנו עשויים להטיב להבין שהסתה מובילה לרצח ויש בה כדי להלהיט את הרחובות. לאותם טוקבקיסטים מהזן החדש זה לא כל-כך משנה - הומו זאת עדיין קללה שניתן לשלח כחץ לעבר כל מי שנרצה לפגוע בו ולגדף אותו וזו התורה כולה.

מבין אותן 260 הודעות ותגובות נאצה שנחו לי על הוול באין מפריע או התקבלו באינבוקס הפרטי, רובן המכריע התייחס לזהות המינית שלי. ה"הומו הנטחן שמזדיין עם ערבים" או ה"קוקסינל המזדיין שילך לעזה" נזרקו כמו ממתקים בחגיגת בר-מצווה. מפתיעה ומעניינת העובדה שכולם, בלי יוצאים מן הכלל, היו עם פרצופים גלויים ועשו זאת מתוך פרופיל הפייסבוק שלהם בלי שמץ של בושה או פחד. שהרי - להיות הומופוב, כך מתברר, זו גאווה או במינימום לא עניין של מה בכך. אפילו דבר מקובל. ככה, בני אדם עם פרצופים גלויים לעיניי כל, נכנסים לפרופיל של אדם שאינם מכירים וממלאים אותו בחדוות המין האנושי. הקישור האוטומטי בין מי שדורש שלום ואהבת חינם לבין מי שאוכל בתחת הוא נפוץ מאוד, ואם לומר את האמת - בא בעוכריו של כל מי שנמנה במחנה הימין, שכן יש גם ימנים שקוראים לאהבת חינם וסובלנות. מעניין גם שנוסף לתגובות הנאצה שהביעו הומופוביה גלויה, מצטרפות להן גם תגובות סקסיסטיות ושובניסטיות שביקשו לאחל אונס. כן, זה נפוץ מאוד. היום - מי שלא בא לך טוב בעין - תאחל לו אונס כעניין שבשגרה. אונס הוא כלי שהרבה אוהבים להשתמש בו וזה מטריד מאוד כשבוחנים את זה באמצעות קונטקסט רחב יותר שקשור לתרבות שאנחנו חיים בה (אלנבי 40, ולא אמרתי עוד כלום).

אז נכון, מהומה רבה פרצה בעקבות אותו גל עכור ושונא אדם שביקש לסתום לי את הפה, ואנשים נחלצו להגן על חופש הביטוי, דבר שהעצים את ליבי ולבסוף גם גרם לפייסבוק להסיר החסימה מוקדם מהרגיל ולעשות איתי צדק. אבל לא מחיקת הפוסט ולא החסימה בפייסבוק הם אלה שהטרידו אותי. מה שהדיר שינה מעייני הוא השימוש הנלעג שהחברה שלנו עודנה ממשיכה לעשות במילה "הומו". ההתייחסות לזהות המינית שלי הייתה ניכרת אצל כולם, כמו מטרה נוחה לצלפים הם כיוונו את החץ היישר ללב בצירוף קללות עסיסיות שנקשרו עם עובדת היותי הומוסקסואל. האופן הנלעג שבו עדיין מתייחסים לזהותם המינית של אנשים רווח מאוד בחברה שלנו, והעובדה שרובם ככולם עושים זאת עם פרצופים גלויים מבעיתה את הגוף ומסמנת אור אדום לכולנו. לא סתימת הפיות ולא פגיעה בחופש הביטוי, כי אם העובדה שהומואיות היא סוג של מחלה בעייני אותם חלאות, סוג של עלבון, סוג של דבר שניתן לעלוב בו. מדאיגה מאוד העובדה שהטוקבקיסט הממוצע עלה שלב נוסף במדרגת האלימות הרשתית והפעם הוא דורש לבעוט, לאיים ולגדף באמצעות חשבון הפייסבוק שלו, עם פנים גלויות שאיבדו את הבושה. מדאיגה אותי המחשבה שהחברה שלנו נוטה להעלים במהירות שאין לה הסבר אירוע כמו רצח במצעד הגאווה בירושלים שקרה ממש לא מזמן, שיש לו קשר אדוק להומופוביה. ולפיכך, אבקש לזרוק לעזאזל את המונח "קומץ". הומו זאת כן קללה, והיא קללה נפוצה ונפיצה שמרבים להשתמש בה בעיקר בחוגי ימין קיצוניים שמבקשים לסתום פיות ולפגוע בחופש הביטוי של מי ששונה מהם בדעותיו. הגיע הזמן לשים לזה סוף.

בהמשך לאותו פוסט מדובר, שכל קריאתו ביקשה סובלנות ואהבת האדם, מצאתי את עצמי חסום לשלושה ימים. בעוד רבים רוכבים על גל שנאה הומופובי, גזעני ומנאץ להחריד מבלי שמישהו יעצור אותם, דווקא אני מצאתי את עצמי נמחק מהמפה עם פה סתום. צר לי לזרוק את התקינות הפוליטית לפח, אבל כולם, מבלי יוצא מן הכלל, השתייכו למחנה הימין. ואגב, אם במיעוט עסקינן, הרי שמעטות התגובות שביקשו לנהל שיח מכבד. אותם אלה, שדעתי אינה התיישבה עם דעתם, לא נחו. מלבד הקללות וההכפשות, הם מצאו לעצמם שיטה שלאחרונה מצליחה פעם אחר פעם - כפתור הריפורט. העניין עם הכפתור הזה, שמספר לא מבוטל של אנשים קלטו שהוא יכול לשרת עניין נוסף - כפתור לסתימת פיות. את השיטה הזו הבינו מהר מאוד אותם אנשים המשתייכים למחנה של סותמי הפיות. מתברר שריבוי דעות הוא לא עניין שמקובל במחנה שלהם.

ובכן, בואו ואספר לכם משהו קטן: קצת אחרי הירצחה של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים, התקיימה עצרת במרכז גן מאיר בתל-אביב, עצרת של קהילת הלהט"ב. בעצרת עצמה היו קולות רבים שביקשו להפגין נגד שרים וח"כים שלקחו חלק פעיל בהסתה כנגד קהילת הלהט"ב. אלא שהם, בראשות גאווה בליכוד וראשיה, כמו גם שאר הנמנים במחנות הימין - חשפו את שיניהם נוכח מפגן ההתנגדות של הקהילה תוך שהם הכפישו אותנו בטיעונים כוזבים שאנחנו "מזויפים, כי אנחנו לא מוכנים לשמוע דעות של אחרים". הטיעונים שלהם נסובו סביב זה המרכזי לפיו קהילת הלהט"ב - כמו גם השמאל הישראלי - הם סותמי פיות, פקודים של משטרת המחשבות, אנטי ליברלים והזיוף בהתגלמותו. האשימו אותנו כי לא רצינו לשמוע דעות הומופוביות, קראו לנו מתחסדים, כאילו ליברלים שפתוחים לדעות, אבל רק בכאילו. למעשה, הם יודעים טוב להשתמש בכלי חופש הביטוי כשזה משרת אותם ונוגע אליהם. אבל כשזה נוגע לעמדות שלא נאות להם? ריפורט.

זה אולי הזמן שבו ניתן להגיד בבירור שהגיע הזמן להפסיק להשתמש עם הזהות המינית שלנו כקללה פוגענית. לא ברור לי איך דבר כזה אופייני מאד לאותם אלימים קיצוניים מהמחנה הימני, גם כאשר יש להם תא גאה מוצלח וגם כאשר החברה שלנו מספיק מדממת מבפנים.

במובן זה, קיבלתם דיסלייק אחד גדול.