היא התלוננה על אונס שעברה על ידי 4 בחורים מבוגרים ממנה, ומצאה את עצמה לא פחות מאשר אשמה. אתם אולי לא מכירים אותה בשמה, אבל אתם מכירים את השם שדבק בה בתקשורת - "הנאנסת משמרת". בית המשפט המחוזי בחיפה פסק פה אחד לטובת אותם נערים מחמת הספק, והכריע את הדין של כולנו – אישה, כך סברו, בעלת יכולות פתייניות עוד משחר ההיסטוריה, וחובת האחריות מוטלת עליה.
היא רצתה בכך בעצם זה שלא הביעה התנגדות מפורשת. אלא שבשנת 1992 עתרה פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון, שראה לנכון לגזור את הדין לטובת הקורבן, והעליון הרשיע את האשמים והוסיף לאמור: "כל איש תהא עליו האחריות לבדוק את הסכמתה של אישה". גזר הדין הרחיק לכת עד לשולחן הדיונים בכנסת, שינה את החוק בדבר עבירות מין ובכך היווה תקדים משפטי, שגם אם נודה בזה וגם אם לא, כונן סדר חדש בחברה שלנו – "לא", כך קבעו השופטים, פירושו "לא", ואין דרך אחרת לראות את זה.
לא כך המצב בפני בית המשפט עבור גברים נפגעים. רובכם, כנראה, עשויים לראות בצימוד שתי המילים הללו כעניין שהוא דבר והיפוכו. גבר, כך סיפרו לנו, מגן על עצמו ולא נפגע. גברים אינם בוכים. מבט חטוף בנתונים שהוצגו לאחרונה מטעם מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית מציג מציאות קצת אחרת – אחד מכל שישה, ככל הידוע לנו, עבר תקיפה על רקע מיני.
זה לא סוד שהנושא מושתק, פעם אחר פעם – אנחנו ממוקמים אחורה ברצף ההתפתחות וההתפכחות החברתית שלנו. מהבחינה הזו, אנחנו עדיין לא מסוגלים להכיל את הרעיון שגבר נפגע. זה מבלבל אותנו באופן כזה שאנחנו עייפים מכדי להסביר את זה. היינו רוצים לשמר את הרעיון שאנחנו חסינים ולא פגיעים, פשוטים ולא מורכבים ויחד עם זאת חזקים ואיתנים.
לפני פחות מארבע שנים הגיע לתחנת המשטרה יונתן היילו, צעיר אתיופי בן 23, ונתן את וידויו לראשונה בפני השוטרים – זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שחשף סוד איום ונורא ששמר בבטן ושהיה עתיד להתפוצץ. אותו סוד, מצא את מקומו על שולחן החקירות, מיד לאחר שיונתן הרג את מי שאיים לאנוס אותו בפעם השלישית, וביקש להגן על עצמו מפני אותה אימה חוזרת. אלא שבחדר החקירות לא מצאו לנכון להאמין לגרסתו, שהרי רוצח מקומו בתא הכליאה ויותר מזה האוזניים סתומות והלב אטום מכדי להכיל ולשמוע אי אילו תירוצים לכאורה, שיאמרו מפיו של מי ששלח את ידו בנפשו של אדם.
כולנו מסכימים על כך שרצח הוא מעשה מתועב ונפשע, ועל כך אין עוררין. העניין הוא, שאי אפשר לנתק את הסיטואציה והמקרה מהקונטקסט – גם זה של יונתן שהיה נתון לסיטואציה איומה ומחרידה, וגם זו של החוויה הגברית המושתקת שאין לה אלא לצאת ולהתפרק באוויר העולם בדרך שיועדה לכך מראש. גברים שותקים ולא בוכים, והם גם לא הולכים להתלונן במשטרה.
המקרה שלעיל הובא בפני בית המשפט ולבסוף נגזרו על יונתן 20 שנות מאסר, במקום 30, בעוד בית המשפט שוכח שמטרתו לקיים צדק. צדק, פירושו ביטחון. כך, באבחה אחת, נעלמה היסטוריה שלמה של מי שעומד כקורבן-אשם, נעלמה דמותו, נעלמה תרבותו, נעלמו נסיבותיו, ושום דבר לא נלקח בחשבון פרט לאקט עצמו – נטילת חיי אדם.
ואולם, החברה לימדה אותנו, הגברים, להגן על עצמנו כשמישהו מאיים לפגוע בנו. כשאישה נאנסת, שואלים אותה מדוע לא עשתה מאומה כדי להגן על עצמה, והנה כשמישהו עושה משהו כדי למנוע אונס (שלא לומר, האונס השלישי בסדרה) הוא מוצא את עצמו בדוכן כאחרון הנאשמים.
ועדיין, אנחנו מתעלמים מהקונטקסט. יונתן הוא יוצא אתיופיה. אף אחד לא התייחס אל יונתן היילו במהלך חייו ככל האדם הסביר. המונח האדם הסביר, שאותו תבע לראשונה נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, לקח בחשבון את האדם הלבן, הממוצע, שוב – בראייה צרה שלא עושה חסד – והדיר מתוך המושג את מי שנמצאים בשוליים, את מי שדחקנו לפינות הבעייתיות בחברה שלנו. כן, קוראים להם אתיופים בשפה פשוטה. אבל אף אחד לא התייחס אל יונתן היילו כאדם סביר עד לאותו הרגע שבו עמד בהיכל המשפט. ציפו ממנו להתנהג כמו זילברשטיין או רוזנטל מרמת השרון, רצו שיפנה למרכז לוטם או לבית לין, יגיש תלונה במשטרה כמו שי דרומי. אבל יונתן היה תחום במסגרת מייאשת של קהילה שהייעוד שלה ידוע מראש.
יונתן היילו "זכה" להגיע לכותרות, ואתם לא רוצים לדעת כמה כמוהו עוד יש. וכעת הוא ו זקוק לחסד, ואנחנו זקוקים לחסד הזה יותר מתמיד - כחברה שחובקת את קורבנותיה, ועושה עימם חסד; כחברה שמגינה על החלש, פעם אחת ולתמיד.
הפגנת תמיכה ביונתן תתקיים מול בית המשפט העליון אשר בירושלים ביום שני הקרוב, ה-1/12 בשעה 11:30