כמעט ואין סרטים שמתעדים את האהבה עצמה, רגע אחרי שהמסך נסגר עם ההבטחה "והם חיו באושר ועושר". לא מה שקורה לפניה או המלחמה על להשיג אותה, אלא ממש את החיים עצמם עם האהבה.

מה עלה בגורלה של סינדרלה והנסיך והאם בל והחיה עדיין יחד? ונניח שכן, יש סיכוי סביר שהם קרוב לחצי שנה לא פעילים מינית, רבים מי עושה כלים או למה השאירו את הנעליים בסלון. בעצם, כל סרטי האהבה הם סרטי מלחמה – נלחמים ומתאחדים. היה לי פעם מורה למשחק שביקש ללמדני: "נתנאל, סצנת אהבה משחקים כמו סצנת מלחמה, וסצנת מלחמה משחקים כמו סצנת אהבה". כמה שנים טובות עברו מאז, והנה נוחתת עליי התובנה שסרטי אהבה הם לא על אהבה עצמה, אלא על מה שקורה עד שהיא מתממשת, וכשהיא מתממשת - הסרט נגמר וחוזרים הביתה לבני הזוג שלנו ואם ירצה השם נהיה אופטימיים ונקבל גם סקס בלילה.

צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה, שר אביתר בנאי באחד משיריו הפחות מוכרים. אני זוכר את עצמי עשר שנים אחורה, נער עם שניים-שלושה פצעונים על האף הכפתורי שלו אי שם על ספסל הלימודים בתיכון, תוהה לפשר המשפט המדוקלם. חסר תשובה, נטשתי את המחשבה הזו בלב דואב ומוטרד והמשכתי הלאה עד הלום, בחור צעיר עם שניים-שלושה פצעים על הלב אי שם בדירת שותפים מעופשת עם ציור של איל על הקיר.

אני כבר כמה שנים מתגורר בתל אביב והלב שלי הוא רחוב חד-סטרי בדרך ללא מוצא. איך זה שכולם משחקים כמעט את אותו המשחק אבל גומרים את הלילה בשירותים של הדרעק, ועוד לבד? אולי לבכירי הקהילה הגאה תהיה תשובה, אני רק יכול לנסות. זה בטח נעוץ בעובדה ששיקשקו לנו את הלב עם אינספור קלישאות על אהבה עד שאתה רואה בעיני רוחך את הדבר הזה שאתה כה מייחל לו, וכשהוא מגיע - זה נראה ומרגיש אחרת לגמרי, וזה מאכזב.

זוג הומואים (צילום: lisafx, Thinkstock)
יותר אפור מאפור? אהבה במציאות | צילום: lisafx, Thinkstock

אני לא ציני כלפי האהבה. יש לי כבוד אליה ולכל הקלישאות שהיא מביאה איתה. תנו לי גבר עם זר ורדים ממתין לי מתחת למרפסת והלב שלי מתפוצץ כמו קונפטי זול. אני שבוי בקונספט המלוקק של אהבה גדולה ואהבה נכזבת, סרטי דיסני גורמים לי לגמור ועל הקיר במרפסת שלי מצוטטים משפטים בסגנון "אהבה אמיתית לכאב נולדה". אבל בדבר אחד אני משוכנע - אף אחד לא אמר אמת על האהבה. סיפרו לנו על מה שקורה לפני שהיא מתממשת וזה הפך אצלנו לכמיהה גדולה לדבר שהוא בלתי אפשרי, וכשהוא אפשרי, אזי יורד המסך.

היה לי אחד כזה שאהבתי והחזקנו מעמד. היינו יושבים ושותים תה במרפסת, והכול היה כל-כך נחמד עד שרציתי שהמרפסת תיפול במקרה הטוב, ובמקרה היותר טוב שהתה הזה ירעיל את שנינו ונמות כמו רומיאו ויוליה. ייחלתי לזה כי האהבה הזו שעממה אותי משום שהיא שטה בנוחות על מי אגם. בזמן שהיינו שותקים את הקפה הראשון של הבוקר תמיד ישבה לה בראש המחשבה: "לעזאזל, מישהו סיפר לי אחרת על אהבה, היא אמורה להטיח אותי בקיר ולטלטל אותי, אז למה האידיוט קורא עיתון כשאני יושב מולו?". שיביא לי סטירה, חשבתי לעצמי. בסוף אתה מאוכזב מהתוצאה כי היא רחוקה ממה שמכרו לך בדיוק כמו השוקו עם הקצפת של קפולסקי. אני לא מכיר אפילו אחד שבאמת אהב אותו.

חבר קרוב ששנים ייחל שתבוא עליו האהבה נפל בזה גם. בכל פעם שדיבר עליה העיניים שלו זרחו כמו השמש, ויכולתי לראות שהידיים שלו נוטפות זיעה מהתרגשות. יום אחד היא באה במפתיע ותפסה אותו לא מוכן עד שהוא השתין בבהלה. אבל הציפייה שלו לאהבה לא תאמה את מה שהביאה עליו המציאות - שניהם אהבו זה את זה, אבל הוא מעולם לא דמיין את עצמו מלטף פרות בקיבוץ יודפת עם בן הזוג שלו וכל העסק שעמם אותו בין רגע. "זה יותר אפור מאפור", אמר לי אז האומלל. "ואולי זה פשוט זה, ולא צריך לטלטל אותך מקיר לקיר?", אמרתי לו, והוא סיכם והשיב: "זה לא מה שקיוויתי". בסוף הוא עזב.

אם אי פעם חלמתי על משהו רומנטי שיעיף לי את הלב כמו רכבת הרים, כנראה שחלמתי על מישהו שיחכה מתחת למרפסת שלי ויבקש לעלות אליי לחדרי הלב. אבל כשזה קרה, וזה קרה מתחת לחלון ביתי ממש לפני שבועיים, רציתי לקבור את עצמי מתחת לאדמה. הוא לא באמת התכוון כשאמר: "אני מוכן למות בשבילך". בסוף נפרדנו. ואולי אני מספר את כל אלה כי פרידה תפסה אותי במקום הכי נמוך וכואב. אותו לילה עכור הסתיים בשיחה עם אמא, מפורק וחשוף כמו שמעולם לא עמדתי מולה. "אבל תסביר לי מה קרה?", היא שאלה. ואני לא מצאתי לזה מילים, כי איך אפשר להסביר לאמא שהלב שלך התכווץ והוא לא מפסיק לרטוט מכאב וכל זה רק בגלל בחור.

"בחור שבר לך את הלב?", שאלה. "כן, אמא", הודיתי. "נתנאל", היא לחשה מעברו השני של הנייד, "אין לי מילים כדי לנחם אותך ואני לא אעשה לך חיים קלים", אמרה מבעד לקצה המנהרה. "אבל אני רוצה לדבר בשמם של כל מי שאי פעם שברו לו את הלב, ובשמו של כל מי שאי פעם הבטיחו לו ולא קיימו - זה כואב ויש לזה מחיר ואי אפשר לברוח ממנו". בכיתי. "אתה איתי?", שאלה אמא. "כן, אני איתך", השבתי. "אני לא יכולה להבטיח לך כלום, רק לבחור שמתעורר עכשיו לעבודה באיזה בית כלשהו, שיום אחד תפגשו והוא יזכה בך", אמרה. "אני לא רוצה בחור שיתעורר בשש בבוקר", השבתי. "למה? תמצא לך אחד מההיי-טק", רמזה. "לא רוצה", אמרתי. "תהיה עקרת בית" - "נו אמא". -"תלך לכיכר המדינה". "עכשיו את צוחקת". והיא סיימה באלה המילים: "אז מה אתה רוצה, שאני אבכה? יאללה, חרם. 30 שנה אני עם אבא ושום דבר ממה שהבטיחו לי לא קרה. ביום שאשמע אותך שוב בוכה בגלל בחור אני רוצה לקוות שזה בגלל שהוא לא אהב את הפתיתים שלך" (צוחק ובוכה, צוחק ובוכה), "בסופו של דבר אני צריכה מישהו שידאג לקחת אותי לקופת חולים ואני בונה על אבא שלך", ובזאת סיכמה את הכול.

room 609