סוף השבוע שלי הוא הזמן היחיד בו כל המחשבות שביקשתי להתעלם מהן במשך רוב ימות השבוע מתרכזות למקשה אחת, שמאיימת להציף אותי ערב שבת. כמו לכולם, יש לי עניינים שמטרידים אותי ורובצים לי על הכתפיים, חלקם קשורים אליי אישית וחלקם קשורים למקום בו אני חי ולקהילה אליה אני משתייך. העניין הוא שאין לי זמן להתעסק בכל העניינים המטרידים במשך השבוע, להתעמק בעיה-בעיה ולתת עליה את דעתי. זה בלתי אפשרי. גרגר אחד או שניים שנכנסים לעיניים הם משהו שאפשר להחליק עד בוא הסופ"ש, ולנסות להתעלם מהם עד אז בתקווה שיעברו ויעלמו. אם לא הצלחתם לרדת לסוף דעתי, אנסה לתמצת את זה לשורה אחת: יש כל-כך הרבה חדשות וידיעות מרעישות במקביל לכל העומס והמטלות שלנו ואין לי מערכת עיכול על-אנושית שמסוגלת לעכל ולבלוע את כל החרא בבת אחת. אנחנו מוצפים בכל כך הרבה פיסות מידע מרעישות ומזעזעות שלא תמיד קל לבלוע אותן באותו הרגע עד שנדמה שהן חולפות בסמוך אלינו והופכות לסוג של שגרה מייאשת. מדובר בעיקר באותן פיסות מידע קבועות ומשוגעות שמפלחות את הלב ואתה נאלץ לדלג מעליהן כדי לשרוד את היום שלך, כי פשוט קשה להתמודד איתן ולהכיר בקיומן.

אל תשפטו אותי

אלא שאז מגיע הסופ"ש, ודווקא בזמן בו מגיע לי לנוח יותר מכל, אני נאלץ לשבת ולחשוב על השבוע החולף. ובין עניין אחד שמטריד אותי לבין זה שכבר רובץ לפתחי, אני גם נדרש להגיש את הטור השבועי, אבל הלב מלא רגשות סוערים, לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה, תוהה על מה לכתוב ואיך לכתוב, והמילים מסרבות להירקם ולקיים את עצמן בין הראש לאצבעות הידיים, ובין האצבעות למקלדת שרק ממתינה שאשתמש בה. ופתאום מתגנב רעיון לראשי - לעזוב את הכל ולייצר חיץ ביני לבין העולם, או במילים אחרות: לאמץ את הפרשנות החדשה של עירית לינור לשיר imagine של ג'ון לנון. להפסיק לדמיין עולם טוב יותר, להפסיק להילחם בעולם ובחוסר הצדק הקיים ופשוט לוותר על התודעה החברתית שלי, שכל פעם מחדש מנחיתה עליי ידיעה רעה וקשה. לא זכויות לקהילה הגאה, לא אמפתיה כלפי בני מיעוטים, לא מלחמה על התרבות המזרחית ממנה הגעתי, לא חדשות, לא מגש הכסף, לא שמאל ולא ימין, לא עוד הפגנה ולא ויכוחים אינסופיים בפייסבוק. פשוט להתנתק מהכל, לקבל את העולם במתכונתו הנוכחית ולהתרכז במעגל הזה שהוא אני. "הגיע הזמן לוותר על כל זה ופשוט להיות חלק מהעולם הזה במקום לרטון כל הזמן על המצב", זו הייתה המחשבה העיקרית שעברה בראשי והציפה אותי בסוג של אושר גדול. "להפסיק ללכת נגד הרוח".

עירית לינור – מודל 2012 (תמונת AVI: mako)
סוכנת של יאוש? עירית לינור | תמונת AVI: mako
                         

אל תשפטו אותי. לכל אדם יש רגע בחיים שבו הוא שואל את עצמו, "בשביל מה כל זה?", ומבקש לנתק את עצמו מהעולם החיצון. גם אם לרגע זה נראה לכם כמו פיסה זולה מתוך מחזה דרמטי לא טוב במיוחד, זה מה שזה. יש מעין ריטואל קבוע של לספוג חדשות רעות, להגיב להן, לצפות בדברים לא משתנים ולהמשיך בשלנו, והריטואל הזה מייאש. חבר כנסת יוצא בהצהרה הומופובית, אנחנו מגיבים, צוברים לייקים, פה ושם מגיחה הודעה של עוקב שמבקש לחזק את ידינו ומציין שהתחזק גם כן, אבל עולם כמנהגו נוהג. אין חדש תחת השמש, הכל נשאר כמות שהוא ללא כל שינוי. רק בחודש האחרון שני טרנסג'נדרים שמו קץ לחייהם והידיעה על מותם היתה קשה מנשוא, אלא שכלום לא משתנה פה עד לידיעה העכורה הבאה. רוצה לזרוק הכל לפח. רוצה להפסיק לכתוב במאקו, להפסיק לכתוב בפייסבוק, להפסיק להתנגח עם אושיות מהצד הימני של המפה הפוליטית, להתנזר מידיעות בסגנון אורן חזן ולא לשמוע על מותם של אנשים שלמדתי מהם דבר או שניים, או שהסיפור שלהם מזעזע ומלא עצב. לא יוקר המחיה, לא מתווה הגז, לא שחיתות הכנסת, לא פיגועים, לא ערבים, ולא להשתייך לשום מאבק. לדמיין עולם בלי כל אלה ולמצוא לי פינה שקטה ומרוחקת.

אני מכיר אנשים מהסוג הזה שמעבירים ככה את החיים שלהם יופי. במקום כתרות של עיתון, מונח על השולחן בסלון שלהם אייפד משומש. יש להם פטיפון בבית והם מגדלים ילדים, נשואים בחצי אושר כזה, קמים לעבודה ופוגשים את הקולגות שלהם לצהריים. אחר-הצהריים יושבים לדרינק עם חברים וחוזרים הביתה להתחמם תחת השמיכה, ממשיכים מהפרק הקודם של הסדרה האהובה עליהם. הפוליטיקה היחידה שהם פוגשים בה זה כל שנתיים כשהם נדרשים לצאת מהבית ולהצביע. הם כבר ויתרו מזמן על הimagine שלהם, מרוחקים מכל ידיעה פוליטית או חדשותית שעשויה לשבור להם את הלב ומקבלים את זה ששום דבר לא ממש ניתן לשינוי.

 "אני רוצה שהוא יהיה מאושר"

וכשאני כבר צעד אחד מלעזוב את הכל ולתמצת את החיים שלי לוודקה רד בול במאה שקל באפטר באומן, או פשוט להיות סתם עירית לינור חסרת מעוף, אני מקבל הודעה בפייסבוק: אישה בשנות הארבעים לחייה, שביקשה להגיב בהערכה והתפעלות נוכח תמונה שקפצה לה בפיד, ובה נראים אני ואמא שלי תחת דגל גאווה גדול. כתבתי לה שאני מעריך את זה מאד ויצאתי לעשן במרפסת. חזרתי כעבור עשר דקות לחדר, השתהיתי מול רצף ההודעות ששלחה עד ששורה אחת לכדה את עיני: "אשמח לפגוש אותך ואת אמא שלך". אמרתי לה שאמא שלי לא תרחיק עד המרכז, ואני בספק אם יש לי מספיק זמן כדי לפגוש אנשים שההיכרות בינינו שטחית. היא קיבלה בהבנה את דבריי והשיבה, "נוכל לפחות לדבר בטלפון? זה חשוב לי". חשבתי על זה מספר שניות ולבסוף שלחתי לה את הנייד שלי. היא חייגה באותו הרגע והחלה להציג את עצמה, מי היא, מאיפה היא ולמה היה דחוף לה לדבר איתי.

נתנאל אזולאי ואמא (צילום: נתנאל אזולאי, KateRiep_Godbye)
כילד, רציתי שמישהו ימשוך לי את הלב מהמקום ואף אחד לא עשה את זה | צילום: נתנאל אזולאי, KateRiep_Godbye

למחרת נפגשנו. לא יכולתי לסרב לה, הסיפור שלה משך אותי. היא הבטיחה שתגיע למקום שקרוב לבית מגוריי כדי לא להטריח אותי. אני הגעתי ליעד באיחור קל והיא כבר ישבה מוכנה בקפה השכונתי שלי. הסיפור שלה הסתכם בעובדה שבנה היחיד והצעיר הוא הומו. היא יודעת על כך, אבל הוא מסתיר את זה ממנה והיא לא יודעת איך לקבל את זה. הייתי מופתע, שכן אני לא מטפל ואין לי סמכות בעניינים הומוסקסואלים. אם יש בכוחי לתרום תרומה קטנה, או לתת טיפ צנוע, זה רק מהניסיון שלי עם הוריי. במרבית השיחה היא בכתה, נראה שכאב לה מאד. חשבתי על זה שכל מילה שאוציא מהפה שלי כנראה תהיה בעלת ערך והשפעה, אז לקחתי כמה נשימות ואמרתי: "ואת, מה את רוצה?" והמבט שלה נפגש בשלי. "אני רוצה שהוא יהיה מאושר, רק לא יודעת איך לקבל את זה". שוב נשמתי ואמרתי: "אם את רוצה שהוא יהיה מאושר, את ודאי יודעת איך לקבל את זה. בקושי רב או בקלות מזערית, כדאי שתדברו על זה".

הצעתי לה לפנות לתהל"ה, אבל היא הביעה ספק. "תאהבי את הילד שלך, זה בטח רווח גדול", אמרתי. "איך זה קרה עם ההורים שלך?", שאלה. "לא ביום אחד, אבל זה קרה. אנחנו חיים במציאות כזאת שהורים נמנעים מלקחת אחריות על הילדים שלהם, שהורים בזים להם או מעיפים אותם. למה? זה לא אמור להיות ככה, לא משנה מה". היא לקחה כמה שניות לחשוב על הדברים שלי וחייכה. "כשהייתי ילד רציתי שמישהו ימשוך לי את הלב מהמקום, אבל אף אחד לא עשה את זה. בסוף זה קרה. אולי כדאי להקדים את המאוחר ופשוט לעשות את זה. ילדים זקוקים לכך שההורים שלהם יאהבו אותם", אמרתי ובזאת הסתכמה השיחה.

נפרדנו לשלום ואני חזרתי הביתה. חשבתי על imagine. לא של עירית לינור, של ג'ון לנון. זה שיר שגדלתי עליו במונית של אבא שלי. כשהגעתי למפתן הדלת קיבלתי מהאמא הזאת שפגשתי הודעה. "אני יודעת שאצליח. ולך מגיעה תודה גדולה". זה היה מעט טוב בכל החושך הזה. ואתם יודעים מה, יום לאחר מכן היא הרימה טלפון והמשפט הראשון שאמרה היה כך: "דיברתי איתו ולא ידעתי שזה יהיה קל כל-כך ומשחרר". שמחתי שיש לסיפור הזה סוף טוב והתחלה של משהו טוב עוד יותר. והאמת היא, שאנשים כמו עירית לינור, סוכני יאוש ואלה שמבקשים לרפות את ידינו מכל מאבק כדי שיהיה פה טוב יותר, לא ממש מספרים לכם את האמת; שעם כמה שהחיים יכולים להיות גוש קקה אחד גדול, כל שנותר לנו זה פשוט לדמיין שיכול להיות טוב יותר ולהילחם בעבור זה.

למה? כי זה פשוט קל ואחרי הכל, שווה יותר מכל דבר אחר.