אף פעם לא התחלתי עם בחור. זאת אומרת כן התחלתי, אבל פעם אחת. אני לגמרי מרגיש שלרובנו, הגברים, לא ממש קל עם כל העסק הזה של לפנות למישהו במדיום שקוראים לו 'מציאות'. לפני חמש שנים ניגשתי לבחור באמצע מועדון ויצא לי קצת עקום - נגעתי לו קלות בשכם ואמרתי: "היי, אפשר להתחיל איתך?" עם חיוך של ילד בכיתה טיפולית, והוא הביט בי ואמר "לא". וזה לא שיש לי בעיה עם ילדים בכיתה טיפולית, ממש לא. אני בעצמי הייתי באחת כזאת. פשוט יש לי בעיה עם דחיות, על אף שאני מעריך כנות יותר מכל 'כן' שעשוי להגיע מגבר שליבי חפץ בו. ומאז אותו 'לא' מכונן, אני מוותר בעונג על המלחמה בפחד הזה. שיתחילו איתי, אני אומר.

לפני כמה שבועות הייתי עם חבר במסיבה. בחור שרקד שם ממש מצא חן בעיניו וכל הערב הוא לא ידע איך לגשת אליו. ניסיתי לשכנע אותו ללכת ולהתחיל איתו, אבל הניסיונות כשלו. "נו, מה יש לך, לך ותתחיל איתו", אמרתי. "אבל איך?", הוא שאל, ולא ממש ידעתי לתת לו תשובה. "פשוט תתחיל", ניסיתי לדחוף אותו, והוא סיכם ואמר: "עזוב, אני אחזור הביתה ואחפש אותו בפייסבוק". העניין הוא שלא יכולתי לשפוט אותו, למרות שממש רציתי, משום שהייתי נוהג בדיוק באותו האופן. אני לוזר בכל מה שקשור לבחורים ואני מוותר לעצמי די בקלות כשזה דורש ממני לגשת למישהו. אני חושב שהרוב הוא כזה - יש לי תחושה שרובנו הגדול מחזיקים באותה התאוריה שמניחה שאחרים יעשו את העבודה במקומנו. שרובנו לא מתחילים עם אנשים שהם רוצים כי רובנו מניחים שאחרים יעשו את זה במקומנו, אבל אלה שאנחנו חושבים עליהם שהם יעשו את זה במקומנו גם נכנסים לסטטיסטיקה ומניחים שאחרים יעשו את זה במקומם, ואז כולם עומדים באמצע ואף אחד לא עושה שום דבר.

להומואים יש את אטרף וגריינדר וטינדר ויש עוד כמה אפליקציות לא מקובלות שהגיחו לאוויר העולם והן משרתות אותנו נאמנה, ובעיקר מרדדות את הפחד האמיתי של להתחיל עם בחור במציאות. אנחנו סומכים על האפשרות הזאת יותר מדי, ויכול להיות שאין בזה שום דבר רע (אני בעצמי חלק מהמערכת) אבל לא פעם יצא לי לחשוב שהדחייה באפליקציה לא שונה במהותה מהדחייה במציאות, פרט לזה שהראשונה וירטואלית והשנייה חיה ונושמת ואין מסך גדול להסתתר מאחוריו. אני לא יודע אם זה רע או טוב, וזה לא משנה, אני רק יודע שקיים פחד כזה של לעשות את הצעד הראשון וברוב המקרים אנחנו מאבדים פוטנציאל לטובת פחד שהוא על גבול הקיומי. נמות לבד, כנראה, עם אייפון ושלוש אפליקציות לוהטות, זה בטוח.
לכל מקרה, הייתי במסיבה לא מזמן ובין כל האורות המרצדים והאווירה ההורמונאלית ראיתי בחור שבער לי להתחיל איתו. "עזבי", אמרתי לעצמי, "הרי זה ידוע מראש". חזרתי לסיגריה והמשכתי לרקוד. "אם הוא רוצה, שיפנה", עברה לי המחשבה בראש. ואכן, כך היה. הוא לגמרי פנה אליי. מרוב שהסיטואציה הייתה זרה לי, יצא לי שוב חיוך של ילד מכיתה ה' 7, הוצאתי את המצית מהתיק ועשיתי עליו עוונטה, יעני באתי להדליק לו את הסיגריה והוא קירב את הפנים שלו מטה, לעבר המצית, ולהבה גדולה יצאה ממנה, עד שהוא זז אחורה בבהלה.

"אני מצטער", אמרתי במבוכה. "לפני שיצאתי מהבית השתמשתי בגז, וכאילו, בישלתי, זאת אומרת, לא משנה". קיוויתי שהוא ישאל אותי אם אני יודע לבשל, למקרה שאולי נתחתן או משהו כזה, כי בינינו אמא שלי מרוקאית שלא מהעולם הזה, ואני יודע לעשות מפרום, קובה, ממולאים, דגים חריפים ומה לא, ואני גם בחור די אטרקטיבי. לא משנה. הוא לא שאל אם אני יודע לבשל, פשוט אמר: "אפשר להדליק בעצמי?", ועברו לי רצף של תשובות קלישאתיות בראש. נניח, רציתי לומר לו: "תן לי שוב לנסות להדליק אותך", וחשבתי שזה לא יהיה מצחיק בהתחשב בריח שיערות הנחיריים השרופות שאפף בינינו. "קח", אמרתי לו, והגשתי לו את המצית עם חיוך. הוא הדליק את הסיגריה, החזיר לי את המצית ופנה ללכת.

"שיט", נפלט לי, והוא הסתובב אחורה ושאל אם הכול בסדר. "כן, כן", אמרתי, "פשוט קיוויתי שיהיה בינינו קצת יותר מלהבה של מצית" (סאונד של "הוווו" מסיינפלד. קול בראש שאומר לי: "חכי חכי שנגיע הביתה"), והוא חזר אליי בצעדים קטנים עם חיוך גדול ואמר: "אתה מתחיל איתי?", ואני מצדי אמרתי: "ממש לא. זאת אומרת, כן, אבל אם תגיד שאתה לא רוצה, אני אוכל לחזור בי ולהגיד שלא?". הוא שוב חייך ואמר: "זה לא עובד ככה. או שאתה עומד מאחורי זה או שלא". לקחתי אוויר, ובחרתי להתגבר. זהו, הפעם אני חייב את זה לעצמי. הנה הרגע בו אני מתחיל עם בחור, והוא נענה לי, ואני מתגבר על כל הפחדים. "אז כן, אני מתחיל איתך".

וזה לא ממש משנה, כי הבחור מראש העין ויש לו בן זוג כבר 8 שנים, ואלוהים, כמה שזה מכאיב לי שאנשים גרים בראש העין ומנהלים זוגיות 8 שנים, ואני לגמרי לא בעניין של לגור שם ולהתחייב על קובה וסיגרים. אני פשוט משקר לעצמי וזה מכאיב לי כל פעם מחדש שאני לא מסוגל להודות שדחו אותי וזה לגמרי, אבל לגמרי בסדר.