"המצעד לא משרת אתכם, אמר לי אתמול חבר בעת ויכוח נצחי. אותו טיעון חוזר על עצמו פעם אחר פעם, בפרט בפתחו של חודש הגאווה ובסמוך למצעד התל-אביבי. ניסיתי לאמוד על הסיבות שבגינן המצעד "לא משרת אותנו" לעניות מחשבתו, והרי זה פלא - יצא החוטיני מהשק - מה שהפריע לו, כמו גם לרבים אחרים, אלו אותם בחורים מעוטרי הישבן החשוף שמרקדים להם על המשאית הידועה לשמצה.

כשזו התבררה לי כהנחת המוצא של אותו חבר, מיד נדרכתי ושאלתי: "ממתי בני אדם, שלובשים חוטיני דק לגופם, מפריעים לך? אם אינני טועה, אלו ודאי לא מפריעים לך במרחבים כמו הים או לחלופין בתיקיית ה-other על הדסקטופ האישי שלך בעבודה". הוא לקח כמה שניות כדי לתכנן את תשובתו ואז השיב: "אנשים שנחשפים בפעם הראשונה ללהט"בים מגיבים רע כשהם רואים כאלה דברים. זו מיניות שמוחצנת מדי". משונה, אני כנער מתבגר דווקא הגבתי אחרת.

מעבר לעובדה שאינני מבין מה רע במיניות מוחצנת, מה שמדיר שינה מעיניי הוא המוסר הכפול של אותם אלו שמביעים סלידה נוכח המיניות המשפריצה לכל עבר ברחוב בוגרשוב פינת בן יהודה עת חוגג לו מצעד הגאווה. באורח פלא, אותם המתנגדים למצעד הגאווה בתואנה שיש בו זילות וממד שטחי ורדוד להחריד, נעשים שמרנים רק כשזה נוגע למיניות הומוסקסואלית.

מאחורי ההתנגדות לישבן החשוף מסתתרת בבגדים עבים, שחורים וחסודים אותה הנחה ודרישה שמבקשת ליישר קו עם תרבות שמרנית, שהופכת ירכיים מעט חשופות לכאלה הראויות לגינוי. כל דבר שמאיים עליה מיד הופך לפסול. אני מוצא קשר ישיר לאותו מאבק השורר בשבועות האחרונים בקרב תלמידות בתי הספר מול מערכת החינוך, בבקשתן להגיע ללימודים במכנסיים קצרים. אותו טיעון מופרך שוב ושוב מאיים לתלות את האשמה והאחריות על נושא הבגד, כאילו אלה מאפשרים לזה העומד והמביט מהצד לעלוב ולבזות את זה העומד מולו רק בגלל ירכיים חשופות. לבוש הוא של הלובש - זה הגוף שלנו והוא באחריותנו הבלעדית, ולכם אין זכות להשתמש בזה ככלי לפגוע בנו, לא משנה מה יהיה הטיעון שלכם.

כשמיניות נוגעת להומוסקסואלים - אדרבה - הם מיד עוטים על עצמם חיג'אב והופכים בין רגע לפקודים של משטרת הצניעות, יום אחד בשנה שבו בגד חשוף או לבוש "צעקני" מעוררים את זעמם עד כי הם מבקשים לירות את החץ היישר לאמצע החוטיני, מגבים את עמדתם בשלל סיבות וטיעונים – "זה חשוף מדי", "זה בוטה מדי", "למה להחצין את זה".

"זה לא צנוע ולא מכבד", אמר החבר את הטיעון השחוק הזה. עבורי, צניעות היא ערך אמורפי, מעט אבסטרקטי ומשתנה מאדם למשנהו, מאחר והקו בין לבוש צנוע לזה הפרובוקטיבי נקבע בהתאם לאמות המוסר של מי שדורש אותו, מתי ואיך שמתחשק לו. אבל למה שנידרש להתחשב ברגשותיו באופן בלעדי? אם אינני טועה, תכלית המצעד היא לא להתאים את עצמנו לקו הישר, שהרי לעולם לא נתיישר איתו.

מה שמעורר גיחוך יותר מהכול, זו הדרישה ליישר קו מתוך תפיסה שאנחנו צריכים להשתלב, להיטמע, ולא להדיר את עצמנו מתוכה. "בואו תהיה כמונו", הם מפצירים בנו. אז השבתי לאותו חבר: "אנחנו לא אמורים להתאים את הבחירות שלנו לרוחך או לטעמך". אם יש צבע זוהר יותר בשמי המצעד הוא דווקא אותו צבע ססגוני של אותם בחורים בחוטיני, שהופכים את החגיגה למרהיבה מאין כמותה.

"אבל למה להשתמש יניות שלכם ככה?", הוא התקיף ואני השבתי: "אז מה אתה רוצה, שנשתמש במיניות שלכם?". הלא בכל אימג' טלוויזיוני, דימוי פרסומאי או שלטי חוצות יש נראות סטרייטית בעלת אופי מיני, ועובדה זו מעולם לא הפריעה למי שמוצאים לנכון להביע את סלידתם נוכח המצעד. אלה לעולם לא יביעו את מרותם נוכח אימג'ים פורנוגרפיים בעלי תוכן "נורמטיבי" כל עוד זה משרת אותם.

מיניות הומוסקסואלית לעולם תהיה "בוטה". מעצם היותה הומוסקסואלית היא כבר מכתיבה טון צעקני ובוטה, לפי תפיסתכם. אז מה זה כבר משנה? זה ודאי משנה למי שקשה לו עם עניין שהוא במקצת שונה. "הומואים הם טיפוסים מאוד מיניים, לא?", שאל אותי בדיוק כשבראשי הבליחה המחשבה ש"נכון. כבר שכחתי שזה היושב מולי הגיע לעולם באמצעות חסידה ואותי מצאו בשירותים של האומן אחרי שוט של פידג''. עשו לי טובה - אל תצדיקו את ההומופוביה שלכם בחוטיני שלנו - זה לא יעבוד לכם. בטח לא בטיעון המופרך ש"הומואים הם טיפוסים מיניים".

אחרי שעברתי את שלב ועדת הביקורת של משטרת הצניעות החילונית, הוא סיים לקינוח: "המצעד אמור לעזור לנו לקבל אתכם והוא רק יוצר אנטי". אבל מצעד הגאווה הוא מצעד פוליטי, והוא אמור לשרת אותנו בלבד. אנחנו רוצים לשנות תפיסות ולא שיהיה "קל לבלוע אותנו". לשנות תפיסות זה אומר שמותר להיות להט"ב ומותר להבליט את זה. אנחנו לא מפגן קרנבלי שאמור לשעשע אתכם. בטח לא להתאים את עצמו לרוח הנושבת במחוזות הסטרייטים.

גם לרקוד על משאית בחוטיני זה פוליטי, מאחר ומדובר באקט סימבולי-חירותי אחד שמסרב ליישר קו עם כולם אלא להיות הוא עצמו באופן בלעדי. תשאלו את עצמכם מה שווה הכרה בנו כבני חורין אם אנחנו נעשים דומים יותר ויותר עד שכל צבעי הקשת מתערבבים לצבע אחיד וכהה? זו לא הכרה, אלא הקלה. הקלה בלב עבורם.

"כנראה שאם הישבן של הבחור שזעזע אותך עמוקות היה מכוסה, היה לך קל יותר לבלוע אותנו, השבתי לו. "סובלנות היא גם היכולת שלנו לסבול בנועם דברים שפחות מתיישבים עם דעותינו, בדיוק כמו שאני נאלץ לסבול אותך ואת דעותיך ועם זאת גם אוהב אותך".

רק דבר אחד אני בטוח - לא אהיה מוכן לכבות את הפנסים. להצניע נוצות. להסיר את המייקאפ. להפסיק את החגיגה. ולחזור לארון החשוך. כי הכרה אמיתית טמונה לחלוטין ביכולת של אחרים להביע סובלנות לא כשזו מחליקה להם בול בגרון, אלא כשהיא קצת נתקעת, קשה לבליעה ומבעבעת בבטן. הכרה אמיתית היא הכרה בשונות, לא הכרה בדומות.

אז צאו לרחובות ותחגגו אותה.