השעון הראה חצות, וכל שביקשתי הוא לעצום עיניים ולגמור עם היום הזה. רעש האוטובוסים האחרונים תחת חלון חדרי מנע ממני את מבוקשי והאריך את הניסיון להירדם בעוד כמחצית השעה. לאחר מכן הבחנתי בצפצוף הולך ומתגבר של מכונית החונה בחניון הסמוך לביתי. "הלילה הזה לא שלי", מלמלתי לעצמי, ובאותה עת השמיע הנייד צליל של הודעה נכנסת. שלחתי יד לעבר הנייד ועל הצג הופיע שם בלתי מוכר. "מי זה עמית ג' ולמה אני חשוב לו מספיק?", עברה המחשבה בראשי, תוך שניסיתי לצוד פרצופים התואמים לשם עמית. "לא מכיר", הכרעתי ביני לבין עצמי. נכנס לתמונה הצידית שלו בוואטסאפ ואז נזכר בקריאת ניצחון - "אה, האות גימל פירושה גריינדר".

"היי עמית", עניתי לשאלת הער שלו. הוא השיב שלום תודה, אני התעניינתי קלות בשלומו וחיש מהר הוא ניגש לעניינים. הרצון לגוף זר במיטה המוכרת שלי גבר על המאבק העיקש לעצום עיניים ולישון - הסכמתי לפגוש את עמית גריינדר וקבענו סמוך לשעה אחת. ביני לבין עמית לא הייתה היכרות מוקדמת. בסך הכול מדובר בתשע ספרות שהצלחתי להשיג דרך אפליקציית היכרויות סתמית, ומיד קבענו להיפגש זה עם זה תחת הסדינים המכובסים.

בחמש עשרה הדקות הבאות לא טרחתי לפתוח את החלונות כדי לאוורר את החדר החנוק, ואפילו נשארתי עם בגדי הפיג'מה שלי. נקודת המוצא הייתה - "בסה"כ סטוץ רגעי ובר חלוף". דפיקות נשמעו על הדלת, ואני ניגשתי לפתוח. מולי עמד בחור שנראה תואם באופן מפליא לתמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ, כאילו שלפו אותו משם בזה הרגע והדביקו גוף נע ומדבר לראשו החתוך. חייכתי והזמנתי אותו להיכנס פנימה. כשהתהלכנו במסדרון ביתי לעבר החדר הבחנתי ברגעי המבוכה שאחזו בינינו ומילאו את החלל כחלקיקים עבים וסמיכים. רגע הכניסה לחדר של מעט הבחורים המזדמנים המגיעים לביתי הוא מהרגעים המביכים והקסומים ביותר - הבטנו זה בזה, והוא ניסה להניע את גופו בחלל כמבקש להתמצא באזור הנוחות. "תרגיש בנוח", ניסיתי לעודד, והוא המשיך להביט בי, אמר "אני בסדר" והתיישב על יד המיטה שלי. השניות הבאות נמתחו להן כמו נצח. לפתע נחתה עליי המחשבה שהבחור הזה נמצא במרחב שלי, וכמה כוח יש לי עליו, וכמה חשובה לי תחושת הנוחות שלו. הוא הביט בי כתוהה איך ומי מאיתנו יתחיל את מחול הגופים הזה שלשמו נפגשנו.

אני שובר את המבוכה עם חיוך ורצון עז לפתוח בשיחה - "תרצה לשתות?", שאלתי והוא סירב, בעודי ניגש למחשב ומפעיל אלבום רנדומלי שהופיע ביוטיוב. המוזיקה מילאה את החלל, והחליפה את המבוכה בצלילי פסנתר אגביים. תחושת עייפות אפפה את עפעפיי, והוא מיד הבחין בעייפות הבלתי מוסתרת ושאל אם ארצה שילך. "מה פתאום", אמרתי בפליאה, והוא חזר למקום מושבו. "של מי האלבום?", שאל במפתיע, ואני החזרתי בשאלה: "ואתה עצמך, רוצה ללכת?", והוא חייך, הרביץ מבט נבוך ואמר: "אני בעיקר רוצה להחליף שיר". אחרי שמילא את בקשתו, הוא ניגש לכיווני ולפני שהניח יד שאל: "אני יכול?".

 

***

 

פעם, עד לפני כמה עשורים, הומוסקסואליות הייתה פחות מתוקשרת ומדוברת. אלו היו ימים בהם הומואים ולסביות היו מוחבאים בארונות מבריח, הכל נעשה בסתר בין שיחים למרתפים נידחים, ופה ושם יכולת למצוא בעמודים האחרונים של העיתון מודעות רומזות שמציעות לך עינוגים בין גבר לגבר. כשהמציאות מצביעה על הומואיות כעל דבר מה פגום, ומבקשת להשתיק כל מה שחוצה את גדרות הנורמלי והמקובל - אין מנוס מלהישאר עמוק בארון, להסתיר את זהותך או לקיים את עניינך בסתר. מי שלא זכה לטעום מרגשותיו הפגומים נישא לאישה והוליד ילדים, ולימים יהפוך לאבא המבוגר שיוצא מהארון ושובר לאשתו את הלב והופך לילדיו את הקרביים. המציאות והמרחב בחוץ לא היו שייכים להומואים, ונדיר היה למצוא מישהו שדומה ברגשותיו ובחוויותיו אליך.

להומואים דאז לא נפרשו שלל אפשרויות כדוגמת ימינו אנו, וגן העצמאות שימש כמרחב יחידי ואנושי לאנשים שהיו צמאים למגע מאוורר משגרת הארון המחניק. לכאורה, אין לי כל קשר לכל האמור, משום שנולדתי בסביבות התקופה שבה בוטל החוק לאיסור משכב זכר, ולימים כשהתבגרתי נולדתי למציאות פתוחה יותר מזו המתוארת. אבל בהבדל קטן. את גן העצמאות החליף אטרף דייטינג הווירטואלי, ששימש בימי התיכון המרעישים שלי כמרחב הראשון והבלעדי מסוגו להיכרות עם אנשים כמוני.

כמו כל נער צעיר, שלא לומר - בן אנוש, נזקקתי להכרה בחוויה שלי, בזהות שלי, במי שאני. אני עצמי ביקשתי מישהו שידמה לי, שיאמר לי שהוא מרגיש כמוני, וכל אלה לא בדיוק היו בנמצא. האפשרות לפקוד את גן העצמאות לא עמדה מבחינתי על הפרק. שמעתי על הגן הזה ועל האנשים שסביר שחשוכים יותר ממנו, והוא הפחיד אותי יותר מהעורבים בסרטיו של היצ'קוק. ביקשתי מענה מסוג אחר, כזה שאפשר למצוא במפגש אנושי בין שני אנשים שהאינטרס היחיד שלהם הוא הזדהות, כמו אח לאח.

אין תמונה
החליף את גן העצמאות, אטרף

זר לא יבין זאת. לחיות בעולם שהחוויה שלך זרה במקרה הטוב, והסביבה מתנכרת אליה במקרה הרע. בבית הספר בקושי מדברים על מין, אדרבה על חוויות הומוסקסואליות. כשיצאתי מהארון, ביקשו ממני הוריי להזכיר לי שהם "מקבלים אותי כפי שאני, ועם זאת מבקשים ממני לכבד את המרחב של הבית - לא להביא את זה הביתה". דהיינו, לשתוק את זה. התמודדתי עם זה לבד, כמו כל צעיר הומוסקסואל. בבית הספר בו למדתי לא היו על ספסל הלימודים שחקנים מגבולות הגזרה שלי. חוויות של אהבה נכזבת או התאהבות מפתיעה מצאו את עצמן עוברות דרך אוזניהן של חברותיי לכיתה, ובמקרה הפחות טוב מתפרקות פנימה בנשמה, ללא מוצא, ללא שום יכולת לתקשר את זה עם אחרים. ההומואים היחידים שזכיתי לראות היו מעוטרי הישבנים החשופים שהופיעו על גבו האחרון של העיתון בחודש יוני הקייצי, ופה ושם הופיע אימג' מוסתר של בנים מתנשקים על מסך הטלוויזיה, אבל יותר מזה לא הכרתי. לחוויה שלי לא היה אישור או הכרה חיצוניים. הייתי צמא למפגש אנושי ביני לבין אנשים שמרגישים כמוני, אבל זה היה רחוק ממני כתמיד.

 אטרף דייטינג היה המוצא הראשון כנער מתבגר, שחוויית ההומוסקסואליות שלו הייתה מושתקת בסביבתו. על אף שהייתי בן 16, בקלות פתחתי פרופיל, כי בדומה לגן העצמאות - אין תנאי קבלה. למעשה, זה היה המפגש הראשוני שלי עם הומואים. אינספור גברים וגופים זרים קישטו את האתר ששאב אותי כמו מערבולת אוויר בלתי נשלטת. לא רציתי להיות שם ורציתי להיות שם בעת ובעונה אחת. "הנה אנשים כמוני", חשבתי לעצמי. אבל באטרף, בשונה מגן העצמאות, השיחים קוצניים יותר, וכל הליכה בשביל הווירטואלי המטורף הזה מאיימת לפצוע אותך - פניות מוזרות מגברים הזויים, פערי גילאים כמו זה שלי למול זה של הוריי ואינספור תמונות שמבקשות ממך לעמוד בסטנדרט המקובל והרווח. ובכלל, אתה לומד מהר מאוד שבמרחב כמו זה, קשה להגיד 'לא', או 'זה לא בסדר' כי זה מה שקיים, והמרחב מאפשר את זה. זה הדבר הראשון שאתה לומד להכיר.

הומו שיפצה פה בנוגע לחוויה מינית מקולקלת שחווה, מיד יתקל במבטים תמוהים - הלא אתה גבר, ונוסף לכך גם הומו, ופגיעה כזו או אחרת שווה בדרגתה לסתם חוויה לא נעימה, כעניין שבשגרה. ההומו שלא אוהב שנוגעים בו, מיד נתפס כפמיניסטית המבאסת של המסיבה. התפיסה המעוותת לפי אנחנו "עולם של גברים" מחייבת את כולם לקחת בחשבון שהכל מותר, גם אם לא נעים. סקס נעשה נגיש יותר עם השנים, וזה אך טבעי לרצות להיות חלק מהמסיבה הזו. סטוץ, בדומה לאתרי היכרויות, הוא סתמי, ולא צריך להגיע עם דרישות או ציפיות שיהיה לך נעים. תחושת הריקנות היא חלק מהמשחק, ולפעמים אתה נדרש לעשות גם דברים שפחות בא לך עליהם. וכשלא נעים, לא פוצים פה. מיניות היא דבר מקובל, גברים אינם נפגעים ואסור לי לבאס את המסיבה. כולנו נשאבנו לסטוץ המוכר הזה שמבקש מאיתנו לעשות גם דברים שפחות נעימים לנו. גם חברים שלי יעידו. יש גם סטוצים כאלה, זה לא רומנטיקה פה, זו לא אהבה.

 

***

בחזרה לרעש המכונית המצפצפת

"אתה יכול", השבתי תוך שאני שולח יד למגע חוזר. כל מילימטר שידו נעה על גופי ביקש ממני אישור להמשיך ולהתלטף דרך העיניים, כמו בטנגו - אתה יודע את הצעד הבא של הפרטנר שלך רק דרך המבט. הלכנו בצעדים מדודים לעבר המיטה כשפיותינו צמודים זה לזה, מתנתק ממנו למאית השנייה ואז זורק את גופי על המיטה. איבריי שרועים ללא דופי, דפיקות הלב שלי איימו להרעיד את יסודות הבניין. אלו היו דפיקות של התרגשות, לא של פחד. הוא ניגש לשכב לידי, ואני הייתי אחוז תשוקה ששלחה זרמים לאוויר. הוא הביט בי כמו בפעם הראשונה, כמבקש להתחבר לגופי ורוכן מעליי בנעימות משוועת. ואז הוא עצר ושאל: "נעים לך?" ושיערותיי סמרו מהתרגשות נוכח שאלתו המתעניינת. "נעים לך?" הדהד בכל פינות החדר והפך את הסיטואציה למושלמת יותר מאי פעם. זה היה סקס אחר מכל מה שלימדו אותי. סקס אחר ושונה בתכלית מהחוויות הראשוניות שלי כהומו מתבגר שנקלע למערבולת של צבעים כהים בקהילה לא נודעת. כן, זה נעים לי, צעק המבט שלי שזהר בחושך וכל פיסה בגוף שלי שנגעה בגופו השלימה את החוויה למילה לא קיימת בלקסיקון שלנו. שנינו שכחנו מרעש המכונית המצפצפת שהמשיך להתנגן בצרימה באין מפריע. כלום לא התקיים בעולם מלבד מה שהיה בינינו.  

לא, זה לא היה "כולה סטוץ". זה היה מפגש חד-פעמי בין שני אנשים שאין ביניהם כל קשר, רק זיקה למגע אנושי, ובהבדל אחד קטן-גדול, שהפך את הסיטואציה לקדושה וטובה, הוא התעניין בגוף השני, בצד השני.

הוא פנה ללכת מביתי, נפרדנו לשלום, ואני המתנתי שייצא מחדר המדרגות וסגרתי הדלת. חזרתי לחדר וצפצופי המכונית הפסיקו. עצמתי עיניים ובתשובה לשאלה הנשגבת שלו נרדמתי עם המחשבה שאכן, היה נעים לי. יכול להיות לנו נעים, גם במפגש חד פעמי ובר חלוף. זה לא עניין של מזל, לא בקשה גדולה, גם לא אידיאל. זה הכרח במפגש בין שני אנשים או יותר.

פשוט לימדו אותנו קצת אחרת.