אני זוכר את הפעם הראשונה שלי כאילו קרת אתמול. אותן תחושות מוזרות שזרמו לי בגוף, אותה אימה נוכח רגע הגילוי, אותה תחושה חייזרית שהופכת אותך לשונה מהשאר בין רגע. זה קרה כמה ימים לפני חגיגות הבר מצווה שלי, בחודש יוני הלוהט של ירושלים, הייתי נער סמוק שלעתים ניתן היה לחשוד בו שהוא ילדה מופנמת עם שיער פטרייה על הראש. התהלכתי בעולם כחייזר מבולבל ולעתים חשבתי שאני אותו חבר מכוכב אחר שרק זקוק לשיחת טלפון קצרה כדי להישלח חזרה לכדור שלו. לספר להורים או לשתף חברים קרובים בכלל לא עמד על הפרק, והתמודדתי עם זה לבד. כאשר נכנסתי דרך שער בית הספר, כל מבט שנזרק לכיווני איים להפוך לי את הלב - אולי הם יודעים? יש סיכוי שהשתגעתי? אני מרגיש שונה ואחר מכולם.
הפעם הראשונה תפסה אותי בדרכי לשיעור תורה אצל הרבי שלי יחד עם אחי התאום . הזיכרון הזה כל-כך ממשי עד כי אני בטוח שאני זוכר את הריח שנכנס לי לאף באותן השניות, את הרגע בו נעצרתי באמצע הדרך כשזה אחז בי. הלכנו דרך שביל מפותל לעבר בית הכנסת, שם נערך השיעור, ונער אחד שלמד יחד איתנו בבית הספר חלף על פנינו ואמר שלום. פתאום זה תקף אותי - נעצרתי באמצע הדרך, מבולבל ומבוהל. אחי התאום לא הבין את פשר העניין ואני חיש מהר התעשתי על עצמי והתאמצתי להסתיר את סערת הנפש שלי. "אני בסדר", ניסיתי להרגיע את אחי, והמשכנו לשיעור התורה.
"אתה לא מרוכז", אמר לי הרבי שעה שניסה ללמד אותנו לשנן את הפסוקים בהטעמה. "אני קצת לא פה", אמרתי אמת בפניו. "מה מטריד אותך?", שאל לפתע, ואני נמנעתי מלהחזיר לו תשובה. בשלוש עשרה השנים האחרונות לא יצא לי לחוות כזה דבר בגופי, ומעולם לא שמעתי על התופעה הזאת קודם לכן. לא היה לזה שם. בדרך חזרה הביתה המחשבות התרוצצו לי בראש והרעישו יותר מהכביש הסואן שחצינו כדי להגיע לביתנו. "אולי אלך להתייעץ עם רופא", שקלתי בכובד ראש את המחשבה ולבסוף נטשתי אותה בלב דואב.
משפחתי ואני התגוררנו בשכונה שהכול הגיע אליה באיחור משווע. אפילו האוטובוסים. זו הייתה שכונה מעורבת, שבעיקרה אנשים דתיים, עולים מברית המועצות, מעט אתיופים והרבה מזרחים מהעליות הראשונות. הכול היה סגור ומסוגר, צירוף של שעמום ומחנק, אנשים מסתגרים בבתיהם החל מהשעה חמש אחר-הצהריים ועד לבוקר שלמחרת. לא היה אז אינטרנט, ומידע לא היה נגיש כלל ועיקר. לא ידעתי לתת שם למה שהרגשתי, נעשיתי מתוסכל והתחלתי להחזיק במחשבה שמא אני משוגע או הוזה בחלומות, בטוח שאני היחיד בעולם שמרגיש את זה.
ואז קרה דבר מה מפתיע. היה זה ערב שישי אחד בו ישבנו סביב השולחן משפחתי ואני, טועמים בהנאה מופתית מהאוכל של אמא. אימי התיישבה בקצה השני של השולחן וסיימה לאכול את מה שישב לה על הצלחת, שלחה מבט לעבר מגש תפוחי האדמה שהונח בקצה הנגדי לה וזרקה לכיוונו של אחי הגדול: "תעביר אליי את המגש בבקשה". והנה לפתע השיב אחי הגדול לבקשתה של אימי באלו המילים: "וואו, יש לי דז'ה וו". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי הזה. "מה יש לך?", שאלתי בעניין רב. "דז'ה וו. איזה הזוי", אמר אחי הגדול והגיש לאימי את מבוקשה. "מה זה?", שאלתי בתמיהה רבה. "זו תחושה כזו שאתה בטוח שמה שקרה לך כרגע - זה משהו שכבר קרה לך פעם", הסביר באופן לא מקצועי בעליל. אבל לי זה לא שינה בכלל איך ובאיזה אופן נתן את ההסבר, כיוון שבאותם רגעים יכולתי להחזיק באותה תחושת אושר ושחרור שביקשתי לעצמי - אחי הגדול דיבר בדיוק על מה שהרגשתי אני כשהלכתי לשיעור התורה באותו שביל מפותל, כאשר חבר מבית הספר חלף על פניי ואמר שלום. מה שגרם לי אז לעצור ולהיבהל באמצע הדרך היה בעצם דז'ה וו. פתאום היה לזה שם והוקל לי מאוד.
אותו ערב שישי סביב השולחן היה רגע של אושר עילאי, כי מישהו נתן שם למה שהרגשתי, ולא זו בלבד, אלא השם הזה גם היה מדעי. אם יש למשהו שם, כנראה שיש לכך סיבה ממשית, והסיבה כרוכה בעובדה שלעוד רבים אחרים זה קרה וקורה ושאני לא היחיד בעולם עם "דז'ה וו". יש הכרה בחוויה שלי. יש לה ערך. מאז, במקום לחשוב שאוחז בי שיגעון בשעה שאני חווה דז'ה וו, אני יודע לתת לזה שם, אני לא נבהל מזה. לעתים זה מוזר, אבל זה חלק ממה שיש פה על הכדור הזה. אל תשפטו אותי, אני סמוך ובטוח שגם אתם חשתם מעט לא נורמליים כשהדז'ה וו הראשון הגיח לחייכם בהפתעה גמורה.
שנה מאוחר יותר, אחרי טראומת הדז'ה וו שלי שהפכה בין רגע לחוויה נעימה של גילוי שאני לא היחיד, קרה דבר מה דומה. כבר לא הייתי ילד, אלא נער מצוות עם אחריות על הכתפיים. היה זה בבוקר יום שישי, כאשר ניגשתי לדוכן העיתונים הקבוע בקיוסק השכונתי ונחשפתי לראשונה לכתבה שישבה לה במשבצת קטנה וכמעט בלתי נראית בעמוד האחורי של העיתון. "מצעד הגאווה בירושלים יתקיים בשעה כך וכך - התנועה תיחסם". היה שם ציור של מפה עם כבישים, דגל צבעוני ושני בחורים מחזיקים יד ביד. אני כמעט משוכנע שהיה לי דז'ה וו קטן, כמו ההוא בשביל המפותל בדרכו לרבי. גם הפעם לחוויית השונות שלי הייתה הכרה על גבי העיתון ואפילו היה לה מצעד בעיר בה אני מתגורר.
ערכתי את הקניות במהרה, ואת העודף הנחתי בכיס האחרוי כדי להגיע למקום ייעודי באותו יום – גן העצמאות. כשירדתי מהאוטובוס הלב שלי פעם בחוזקה שאיימה להפיל את חומותיה של העיר, מתהלך במהירות לעבר הגן נקלעתי למחזה מרהיב - לא הדגלים הצבעוניים, לא הגברים שלובי הידיים, לא הנשים שמסרו אהבה זו לזו בהנאה משגעת, אלא אותו רגע שבו נחתה עליי ההכרה שאני לא ההומו היחיד על הכדור הזה. כמו דז'ה וו.
מאז אני שם, כל שנה באופן קבוע, צועד את ההכרה שלי. אני שם כי הנוחכות שלנו היא הוכחה לקיום של הזהות המינית שלי ושל עוד רבים כמותי אשר מסתובבים עם המחשבה שהם לבד, שאין שם או ביטוי למה שהם מרגישים. אני שם כדי להשיב על אותו חסד שאני חשתי כאשר צעדתי לראשונה לתוך גן העצמאות והבנתי שאני לא לבד.
היום, בדיעבד, אני יודע לומר בבירור, שלא היו אלה חומותיה של ירושלים שאיימו להתמוטט נוכח ההתרגשות שלי מהמצעד הראשון, אלא היה זה הארון שהתפרק מסמר אחר מסמר והפך אותי למי שאני היום.
ואולי זו סיבה מספיק טובה להגיע.