לקח לי כמה שבועות לקבל החלטה קשה כזו. זה לא לעבור דירה או לאמץ בעל חיים, זה להתחיל בתהליך שאין חזרה ממנו ולהרגיש שלמה עם עצמך. תקופה ארוכה דגר לי בראש הרצון הזה להגשים את עצמי, ולא להתעורר יום אחד כהומו זקן שפספס את ההזדמנות. פחדתי מהזקנה כהומו, מהסטיגמה הזו שיש להומואים שמזדקנים ללא מערכות יחסים, מה גם שהרגשתי כל הזמן שאפשר אחרת, שאני יכולה להיות בת, שאפשר לעבור את השינוי הזה שבער בתוכי.

זו הייתה תקופה שהתישה אותי, לא ידעתי מימני ומשמאלי, עבדתי שעות ארוכות, חזרתי הביתה רק כדי להתקלח ולישון, ולקום שוב לעבודה. לא יצאתי לבלות, לא שתיתי, לא נפגשתי עם חברים - הייתי רק עם עצמי. המצב הכלכלי שלי לא שפר ודעכתי מיום ליום.

לילה אחד התקשרתי לאמא בוכה, ואמרתי לה שקשה לי, שאני לא יכולה יותר ואני מעדיפה לשים קץ לחיי (לא שהייתי מתאבדת). אבל הסברתי לה שאני מעדיפה למות ולא לחיות יותר כזכר מנודה חברתית.

לינור בר-גיל
"מקווה שהסיפור שלי יעזור לאחרים". לינור

באותה שיחת טלפון אמי אמרה לי ללכת לפסיכולוג ולא לעשות מעשה קיצוני. היא בכתה איתי, ולרגע חשתי שהיא שם בשבילי, תומכת ונוכחת. היא הסבירה לי שאני ה"ילד" שלה, לא משנה מה אני ומה אעשה בחיים. הרגשתי מנסה לנחם, אך התרככה בדעותיה, והחלטתי לומר לה את האמת - אני טראנסית, אני רוצה לשנות את המין שלי. אמא אמרה לי לעשות את זה בצורה חכמה, קודם כל לשוחח עם פסיכולוג וכך עשיתי. תוך כמה שיחות הבנתי מהר מאוד שזה משהו שהיה בי מילדות -  מאותו רגע שהייתי ילד בן 7 שגנב שמלה מאחותו. כבר אז הבנתי שאני רוצה להיות אישה, אבל הדחקתי את המחשבות הללו במסווה של הומו או דראג קווין. רציתי להיות טראנסית, זה הדהד לי בראש כל הזמן.

פתחתי כרטיס היכרות פיקטיבי בו הזדהיתי כטראנסית, והתחלתי לשוחח עם אנשים. באחת מאותן השיחות הכרתי מישהי שעזרה לי מאוד, הדריכה אותי והעניקה לי ייעוץ. באחת השיחות שאלתי אותה "למה את עוזרת לי?", והיא השיבה "זה עולם שבו עוזרים לך, ואת תעזרי לאחרות. תראי שגם את תעזרי לאחרים בעתיד".

השלב הבא היה לספר לחברים הקרובים שלי, אבל הם רק הטיחו בי שמדובר בחיים של סבל וזנות, ושאני לא אצליח "לעבור" בתור אישה, ושאני אהיה מכוערת. הם רק רצו בטובתי, אך מפיהם יצאו כל הסטיגמות של החברה כלפי טראנסיות, וחשתי כי גוערים בי על הרצון שלי להיות משהו אחר – אני.

רק רועי תמיד האמין בי ואמר שלא משנה מה תהיה התוצאה הסופית, מה שאני מרגישה יהיה אמיתי. יום אחד ישבנו והתחלנו להעלות רעיונות לשם חדש ונשי. שם הבמה שלי היה נדמה כאופציה הקליטה ביותר כי כל החברים שלי כבר כינו אותי "דייזי", אבל רועי שאל לאיזה שם אני הכי מתחברת. אני הצעתי "שני", אבל כבר הייתה טראנסית כזו שהכרתי, ורועי הציע את השם "לינור", "כך זה יתאים לשם המשפחה ויחשבו שאת מלכת יופי", הוא הסביר. צחקתי, אבל השם קרץ לי. השם לינור נבחר, וככה אט אט הפכתי ללינור.

שמעתי מחברה שיש מישהו בדרום העיר שמוכר כדורים נגד היריון כהורמונים בלי מרשם, הלכתי לשם ורכשתי. הכנסתי את הכדורים לתיק והלכתי חזרה לכיוון הבית. אני זוכרת את הרגע הזה לפני שלקחתי את הכדור הראשון, פחדתי. חשבתי שכמו בקסם ארגיש ישר את השינוי. מילאתי כוס מים ולקחתי כדור, לא לפני שבירכתי "שעשני כרצונו", והופ נבלע הכדור. ככה חלף לו שבוע ועוד שבוע, ואני לוקחת ברצף שני כדורים לפני השינה. אחרי חודשיים של שימוש יומיומי, הבחנתי בניצני חזה עם גולה בפנים. התקשרתי לחברה, והיא אמרה לי שאני צריכה "לפוצץ את זה במסאז'ים, וככה ההורמון יתפזר". במהלך החודשים עשיתי טיפולי לייזר, עברתי ניתוח אף, הארכתי את השיער והתחלתי להתנשות. הרגשתי את השינוי הזה מחלחל בי, ואפילו אמא שלי קיבלה את לינור.

עכשיו, כשהתחלתי להיות שלמה עם עצמי, גם מערכת היחסים עם המשפחה שלי השתפרה ויכולתי להרגיש הקלה רבה בחיים, עברתי ניתוח חזה ומצאתי דירה משלי – התחלתי דרך חדשה וחיים חדשים כלינור, אישה ובת אדם.

במהלך חיי עברו ונכנסו לחיי המון חברים, היו טובים יותר והיו פחות, במהלך כל השינוי הזה שלי למדתי המון על עצמי, על עולם הטראנסיות, על החוקים הלא כתובים, ובעיקר למדתי לקבל את עצמי. לאהוב את עצמי כמו שאני (גם עם הפגמים שבי). היום, אחרי 10 שנים של תהליך ארוך של שינוי, אני בעלת עסק של תוספות שיער; אני עדיין מופיעה בדראג ומנהלת ערבי דראג מצליחים בתל אביב; אימצתי לחיי שני כלבים נהדרים וחתול משוגע; הייתי במערכות יחסים טובות והייתי במערכות יחסים לא טובות, היו לי בני זוג נהדרים שעם רובם אני בקשר חברי; יש לי חברות קרובות ומשפחה שאני חולה עליהם; אני בריאה ברוך ה' ובעיקר פתוחה לראשונה בחיי לשבת ולספר לאנשים את סיפור חיי. וגם, כמו שאמרה לי פעם אותה חברה, מקווה שהסיפור שלי יוכל לעזור לאחרים.

 

>> בפרק הקודם: נדלקה לי הנורה - אני טראנסית

>>  הטור האישי של לינור בר-גיל – כל הפרקים