מאז ומתמיד הייתה לי חיבה לאלוקים, תמיד ידעתי שיש מישהו למעלה שמקשיב כשאני מדברת איתו, תמיד ידעתי שלא סתם נבראתי. אבל גם ידעתי שהוא עשה איתי טעות - הוא נתן לי נשמה של אישה, אבל גוף לא תואם.
בכיתה ז', כשהלכתי לראות סתם ישיבה, נורא אהבתי את מזמורי השבת, את האוכל, הכול היה מעולה. אפילו שכחתי שאין להם טלוויזיה. התיישבתי עם תלמידי ישיבה בני גילי והם שאלו אותי שאלות, ואני אותם. לא ממש היה אכפת להם שאני נשי או שונה. ככה התאהבתי בישיבה.
אני זוכרת שאמרתי לאמא 'זהו, אני רוצה להיות בישיבה הזו'. אמא התנגדה למרות שאבא הסכים. בתור "בן הזקונים" ידעתי מה אני אמורה לעשות – לבכות. זה הכי קל, ובסופו הגיעה גם ההסכמה. הצטרפתי לישיבה וחייתי בתנאי פנימייה. היה לי קל להדחיק את הנשיות שם בכסות הדת. יש לאלוקים מלא ילדים, בכל מיני צורות, צבעים והתנהגויות, זה היה מקובל. העיקר זה ללמוד תורה.
באותה שנה, ביום חורפי אחד, קרא לי הרב לשיחה. הוא סיפר לי שקיבל שיחת טלפון מאמא שלי ובתור ילד בן 13 המחשבה הראשונה שלי הייתה 'מה עשיתי לא בסדר'. הרב סיפר לי שאבא לא מרגיש טוב, וכנראה בבית חולים, ואני צריכה לבוא הביתה מיד כי אמא ביקשה. לא הבנתי למה הם ארגנו הסעה. הרב הראשי של הישיבה, והמורה שלי, ועוד תלמיד מהכיתה, כולם באו איתי.
אבא שלי היה אדם חכם מאוד, ידע שבע שפות והפך לנכה צה"ל כשטנק עלה עליו בצבא. אדם פשוט שמסתפק בלחם ומרגרינה. בשבתות עם אבא היה הכי כיף. כשהוא היה חוזר מבית הכנסת, גבוה כל כך ויפה תואר, היינו כבר רחוצים, השולחן ערוך ומריחים את השבת. היינו שרים, אוכלים והוא היה עורך לנו חידון על משה רבנו, אברהם אבינו ועוד סיפורי תנ"ך.
תמיד זה הרגיש לי משפחה מושלמת. עד גיל ההתבגרות, אז נחשפתי למשפחה אחרת. אבא נכנס לחובות אחרי שהלווה כסף לחברים שלא החזירו, התחיל לשתות והפך לאדם אחר. באחד הלילות התעוררנו אחיותיי ואני לצעקות בבית. אבא, שמעולם לא הרביץ לנו, שבר את כל הבית עם גרזן, הוא היה שיכור ורב עם אמא. מאותו יום הוא לא היה בבית. אמא ואבא נפרדו, חלילה לא התגרשו.
בתקופת הישיבה הוא היה גאה בי. באתי לבקר אותו בשבתות אחרי בית הכנסת, בירכתי אותו לשבת שלום ונתתי לו נשיקה במצח. הוא אמר לי שהוא גאה בי ובדרך שלי. שמחתי שלראשונה אבא היה גאה בי.
ואז רכב הישיבה עצר בכניסה לבית. מולי היה שלט לבן קטן עם כיתוב בשחור, מודעת אבל, והשם של אבא היה רשום עליו. אמא יצאה לכיווני והחלה לצרוח, ואחריה האחיות שלי. ואני לא מעכלת, אני יתומה מאבא.
חזרתי לישיבה, והפרעתי בכיתה. כשהרב הוציא אותי החוצה החלטתי לבקר במגורי התיכוניסטים. הם כבר היו בחופשת הפסח, ואנחנו עדיין לא. התחלתי להיכנס לחדרים עד שמאחד מהם שמעתי צעקות. נכנסתי לחדר וראיתי שהבן של הרב הראשי של הישיבה נמצא מעל תלמיד מהכיתה שלי.
כילד לא הבנתי מה בדיוק קורה שם, אני רק זוכרת שראיתי שעמד לבן של הרב. הוא הופתע כשנכנסתי מבעד למפתן הדלת, והתלמיד מהכיתה שלי ניצל את הרגע ונמלט יחד איתי מהמקום. בדיעבד אני מבינה שהיה שם אונס.
אלא שאז זומנו דווקא שנינו לשיחה אצל הרב. נכנסנו, התלמיד שאיתי בכיתה ואני, לחדרו של הרב. הוא ישב שם בכיסא הענק שלו ולצדו הבן הסורר, המורה שלנו ויועץ בית הספר. אסרו עלינו לומר דברים על מה שקרה בחדר, 'זה חילול השם', השתיקו אותנו, אחרת יעיפו אותנו משם.
לבסוף, כשיצאנו גם אנחנו לחופשת הפסח, סיפרתי לאמא שלי מה קרה. היא נלחצה ודאגה כמובן ישר להוציא אותי מהישיבה. אלא שאז הבנתי שאצטרך להתמודד עם החזרה לבית הספר, לאותם החברים שהחרימו אותי, לבנים שכבר ודאי יש להם בנות זוג, שרובם עשו סקס. ואני? אני חוזרת מהישיבה.
הגעתי באמצע שנת הלימודים לבית הספר ונראיתי חריגה. עדיין עם הפאות בצד הלחיים, כיפה שחורה על הראש, והם כולם עם הקוצים הללו, מלאים בג'ל, והכיפה בעורף - שחלילה לא תהרוס את שבילי הקוצים המסודרים.
הכניסו אותי לכיתת מב"ר, כיתה מעורבת בתיכון מקיף דתי, בנים ובנות יחד. והבנות התחילו עם השאלות: 'למה חזרת?', 'מה עשית בישיבה?', אני זוכרת שלקח לי שבועות להתאקלם, להבין מי נגד מי, מי ה'מלך של הכיתה' ומי 'המלכה', ואיפה אני עומדת מולם. זה היה ברור שהילדים חוזרים ביום ראשון לבית הספר אחרי שיצאו יחד בשבת ואותי איש לא הזמין. היה לי קשה. הרגשתי מנודה, מוחרמת.
זו לא הייתה רק תחושה, לא טעיתי, הייתי מוחרמת. הייתי אותו ילד שנוח לקרוא לו 'יהומו', יקוקסינל', אבל לא הגבתי. פחדתי.
>> בטור הקודם: "אני בת, גם אם מקריאים אותי ברשימת הבנים"