״היה עדיף שהיית מפרסם את הטור הזה בעילום שם, ככה לא היו יודעים מי האידיוט שעשה את זה״, הייתה אחת התגובות לטור הקודם שלי.
קורא של מאקו גאווה, שלח אותי להתחבא חזרה בארון, שמסתבר שלא מתחיל ונגמר בלהחביא בו את הנטייה המינית שלי.
לכולנו יש ארון ואפשר להחביא בו כל דבר. מנטייה מינית, דרך סטטוס ה- HIV, מפטישים במיטה, ועד השומן העודף. אפשר להחביא בו גם את מה שאני רוצה, על מה אני חולם, את מי אני אוהב ואת כל הטעויות שעשיתי. לפעמים אנחנו מסתירים בארון את כל זה מהעולם, לפעמים אנחנו מסתירים מעצמנו.
גם אני מסתיר. הרגלתי את עצמי להתחבא, כדי להתאים את עצמי לקהילה, שאני שייך אליה, להתאים את עצמי לבני זוג שהיו לי, כדי שיהיה קל לקבל אותי; כדי שאף אחד לא יעקם פרצוף; שלא יכעסו עליי; או שחס וחלילה מישהו מכם לא ירצה להיפגש איתי.
סביר להניח שהייתי מסכים עם אותו קורא והרבה כמוהו - היה כדאי שאתחבא. שלהזדיין ברבק עם נשא, זו טעות כל כך נוראית, שאני אמור להחביא אותה מהעולם, מחברים וממשפחה. לסבול בבית, לבד, בחושך מהכדורים במשך חודש, עד שאחזור להיות ״נורמלי״ כמוכם.
אלא שלפני שנה גיליתי שהחושך של הארון יכול להיות מסוכן לי. מישהו שאהבתי מאוד וניהל איתי מערכת יחסים בטווח רחוק, הסתיר ממני מערכת יחסים מקבילה. כשהדבר נגלה לי, עולמי קרס עליי ברגע. הרגשתי פגוע, הרגשתי נבגד ואיבדתי אמון בכל מי שנמצא סביבי. הרחקתי מעצמי אנשים וחשבתי שחלקם חשוכים ועליי להיזהר. במשך שבוע הייתי עסוק בלחלק את העולם לשחורים ולבנים, שבוע מתיש, שבסיומו הבנתי, שאני לא רוצה לחיות ככה. הסתכלתי על עצמי במראה ושאלתי - איך יכול להיות שהייתי עיוור? איך יכול להיות ששוב הלכתי לאיבוד? למה יש חושך בחיים שלי ואיך לעזאזל אני מדליק את האור?
מסתבר שהטבע, כדי ליצור אור, צריך שיהיה משהו ושהמשהו הזה יהיה בחוץ. למשל, טיפות מים וגרגירי אבק באוויר נמצאים חופשיים באוויר הפתוח. הפגיעה של קרני השמש בהם יוצרת התנגשות שאנחנו רואים כשמיים כחולים.
כשהבנתי את הפיזיקה הפשוטה הזו נזכרתי בשיחה שהייתה לי ולבחור שנה קודם. אני והגבר שאני הכי אוהב יושבים זה מול זה והוא אומר לי שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה. מיד נבהלתי ושאלתי אותו ״מה אתה חושב שאני רוצה?״.
״אתה רוצה בית, גדר לבנה, כלב, ילדים ואני לא יכול לתת לך את זה״.
״אני לא רוצה את זה כרגע ואני לא מבקש ממך את זה״, שיקרתי.
שמעתי אותו ופחדתי שהוא ילך, פחדתי שהוא ייעלם, אז החבאתי את מה שרציתי. סירבתי לגלות שאנחנו לא מתאימים, אז החבאתי את מי שאני. לקחתי את מה שאני רוצה והחבאתי עמוק בתוך החושך.
זיכרון השיחה הבהיר לי, שגם אם הוא שיקר לי אחר כך, אני שיקרתי לעצמי ולו קודם.
מאותו היום בחרתי, עם כל החשש, לחשוף את עצמי או כמו שאני קורא לזה מאז - לצאת לאור. הבנתי ששום אדם או ארון לא יכולים לגרום לי להרגיש בטוח. להיפך, זה אפילו מזיק. החלטתי שמה שישמור עליי זה להיות תמיד באור, כי שם אני רואה את הדרך ומי הם באמת האנשים שעומדים לידי.
כמו בטבע, ככה גם בעולם שלי, אני מוציא מאז החוצה וחושף את החלומות שלי, את המחשבות שלי ואת הטעויות שלי, רחמנא ליצלן, לא חשוב כמה נוראיות נדמה לי או לכם שהן. ככל שהחשיפה גדולה יותר, גם המהירות שבה יתגלו האנשים מולכם רבה יותר. כך קרה, שמרגע שהתפרסם הטור החלו לשתף אותי חברים וזרים, נשאים שבארון ומחוצה לו, בחוויות האישיות שלהם. אחרים התקשרו או שלחו הודעה כדי לחבק ולחזק או לכעוס ולבקר.
היו גם קרובי משפחה שאמרו לי שאני אדם אנוכי וחסר אחריות ושאסור לי אפילו לחשוב על להביא ילדים לעולם. הילדים של אותם קרובי משפחה דווקא התקשרו להגיד לי שהם יודעים שהם לא צריכים להגיד לי שעשיתי טעות, הם התקשרו להזכיר לי שהם אוהבים אותי.
הטור הזה סידר לי כמה דייטים עם כמה מכם שרצה להיפגש איתי אחרי קריאת הטור. הוא גם גרם חלק אחר לבטל דייט שנקבע, כי אני אדם ״מזוהם״. כי בזמן שאתם הייתם עסוקים בלראות לי, אני ראיתי לכם.
קראתם על זה, שפתחתי למישהו רגליים ופתחתם בפניי את הלב שלכם. קראתם על קונדום אחד שהורדתי והורדתם בפניי הרבה מסיכות שלכם. ככה גיליתי האם אתם לוקחים אחריות או מאשימים אחרים? כשאתם טועים, האם אתם שיפוטיים או מקבלים את עצמכם כמו שאתם? ככה גיליתי, בלב של כל אחד מכם, כמה פחד יש בו וכמה הוא מלא אהבה?
אני לוקח סיכון בחשיפה כי היא מאפשרת לי לבחור את מי אני רוצה להשאיר לידי ואת מי עדיף להרחיק כרגע הצידה. גם אם רובנו הוציא מהארון את הנטייה המינית, רובנו עדיין מסתירים שם מי אנחנו מאחורי "הקוביות בבטן".
אולי אם כל אחד מאיתנו יוציא מהארון יותר ויותר כנות מכל סוג שהיא, לגבי מי אנחנו, לעומת מה נוח לאחרים שנהיה, יש מצב, שבאמת יהיה פה נעים להכיר.