פרויד טען שהאדם נולד ללא נטייה מינית מובהקת ושאט אט עם מסעו בעולם, מתגבשות להן נטיותיו המיניות כתוצאה מאינטראקציות עם הסביבה. האשמים הראשונים (איך לא?) הם הראשונים שאיתם אתה מפתח איזושהי סוג של אינטראקציה, הם גם אלו שלרוב נמצאים כאשמים בכל בעיות חיינו, מהילדות ועד לזקנה, והם כמובן הורינו. אבל לפני שאזכר ואשתמש בדוגמאות מתוך הקלאסיקות של יוון העתיקה, תסביך אדיפוס, אם דומיננטית ואב (כמה משעשע לומר) פסיבי, אנסה לשפוך אור (בעיקר לעצמי) על השאלה הראשונית והמהותית ביותר בראשית דרכו של כל גיי צעיר: "מי לעזאזל אשם בכך שנולדתי הומו?".
"לחשוב על גברים זה בטח כמו אנגינה, אני אשכב במיטה ותוך יום-יומיים אהיה שוב על הרגלים", חשבתי לעצמי בעת חוסר יכולת ניסוח מהסוג הזה, אי שם בגיל ארבע עשרה, כשהבנתי שהגוף שלי מראה אותות פיזיים של רגש מהמחשבה על כך שהוא חולק רגע אינטימי עם גבר. "למה אני לא חושב על נשים?", הייתי מסתכל על עצמי במראה בעיניים דומעות. לפעמים מנסה לשכנע את עצמי שאני בסך הכל מנסה להיות יותר מסובך ממה שאני, לפעמים הייתי אומר "מגיע לך", ומתאפק שלא לדפוק יריקה על הילד הרכרוכי שהמראה הראתה לי, ולפעמים הייתי מבין שאין זה פלא - הרי אני עושה הכל כדי להיות רחוק מאבא שלי, בעוד אמא שלי לוקחת אותי לראות איך היא עושה גוונים בשיער ובניית ציפורניים.
כל כך הרבה סיבות והצדקות חיפשתי ומצאתי לאורך השנים, שיתנו לי הסבר מפורש ללמה נולדתי גיי, או האם בכלל נכון לומר שנולדתי, או שמא זו אכן החברה סביבי והאינטראקציות שהצלחתי או לא הצלחתי ליצור בתוכה שהפכו אותי לאהוב את מה שאני אוהב. אני זוכר שכשהבנתי לראשונה שכבר אין דרך חזרה, לא כעסתי על עצמי, אלא הייתה בי אשמה כלפיי הוריי, כל אחד מסיבותיו שלו. ידעתי שמרבית מחיי עד אז, חיינו בריחוק אבא ואני. בכל הזדמנות דאגתי להראות לו עד כמה אני הבן של אמא ולא שלו.
נולדתי וגדלתי במשפחה של אמנים, שבה לדבר על רגשות היה לגיטימי כמעט כמו לדבר על מה אוכלים לצהריים. הכל היה מותר, ולכל תאוות חשק ההורים שלי דאגו לתת מענה. אני זוכר איך ביקשתי בית בובות ליום הולדת ארבע, ואותם, שלא ראו בזה בעיה, וקנו. אני זוכר את עצמי שר עם שמלה שהכנתי מגלילים של נייר טואלט, מול המאוורר בסלון הבית, ואותם יושבים וצופים. הם אף פעם לא שאלו אותי למה אין לי כמעט "חברים בנים" בבית ספר, למרות שמעל לראש שלי תמיד ריחפה השאלה. הם היו בסדר שאהבתי יותר את בת הים הקטנה מאשר את פיטר פן ואת סינדרלה יותר מרובין הוד.
ולצד כל זה, אני גם זוכר את הניסיון שלהם שאלך לצופים, או כמה הם ניסו לגרום לי להצטרף לנוער העובד והלומד, או ללמוד אומנות לחימה וג'ודו והוסיפו: "אבל גם עמרי אחיך למד ג'ודו", או ההתעקשות שלהם שאעשה כל שביכולתי למצוא איזה ענף ספורט שבו אני עשוי להתעניין, כי "זה מה שבנים צריכים להתעניין בו". אז הם קנו לי כדורסל כשהייתי בן שמונה, ורולר בליידס כשהייתי בן עשר, אבל ענף הספורט שאני נהניתי ממנו במיוחד, היה השחייה. במבט לאחור, אני נזכר ומודה, שיותר ממה שאהבתי בריכה אולימפית ושחיית חזה, ייתכן שאהבתי יותר את חברתם של המתאמנים המבוגרים ממני, את החזה שלהם, הספידו הקטן ומשקפת השחיינים המקצועית.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
בראשית השבוע פורסם כאן, בערוץ הגאווה של mako, מחקר שפורסם כמה ימים קודם לכן ב-CNN. "יש לך אחים גדולים? המדע טוען שהסבירות שתהיה הומו גבוהה יותר", קראתי את הכותרת וצחקתי. זה מה שמעניין אנשים? למצוא סיבות סביבתיות משפחתיות נוספות מלבד אבא ואמא? חשבתי שכבר התקדמנו מעט מפרויד, ושכמעט מותר לומר שלהיות הומו זה דבר מולד, או אפילו - אולי שחלקנו בוחרים בזה בשלב מסוים? לא טרחתי להיכנס ולקרוא, יש לי מספיק סיבות להתעסק באחים שלי, או ביחסים שלי איתם, גם מבלי לחשוב על כך שעצם היותי אח קטן לשלושה גברים קשורה להיותי גיי, ובכל מקרה, מדעי ככל שיהיה, את מי זה כבר מעניין איך ולמה אתה גיי?
כמה שעות חלפו, ומצאתי את עצמי מסתקרן בראשי מה אותו מחקר מכיל בתוכו. לפתע עמדה לפני העובדה, כי לפני שקיבלתי את שמי, קיבלתי את התואר "בן הזקונים", בן זכר רביעי לשושלת המפוארת של אבי. כל אחיי התעסקו באומנות מסביבי, כולם כבר טעמו מעולם התיאטרון, המוסיקה, הקולנוע והציור. הם כולם גברים רגישים שניחנו ביכולות רגשיות מיוחדות, שהביאו כל אחד מהם למקומות כאלו ואחרים. לרגעים הם היוו עבורי תמרורי הזהרה ולפעמים הצטיירו בעיניי כמודל לגבריות, לישראליות ולהשראה, וחלקם מהווים את אותם הדברים ואחרים עד היום. יכול להיות שהעובדה שנולדתי לבית שבו כבר הסתובבו להם שלושה גברברי אלפא, אמא דומיננטית ואבא שהכתרתי כפסיבי, גרמו לכך שאני גיי?
יכול להיות שאם הייתי קורא את המחקר המדובר כשהייתי בן שבע עשרה, לא רק שהייתי מסכים עם דבריו, גם הייתי מצטט ומצדד בהם. אבל היום, בגיל עשרים ושבע, אני מרגיש שאין לי באמת סיבה לחפש אשמים, וזה לא בגלל שאין אשמים, יש אשמים רבים כמעט לכל דבר, אלא רק בגלל שבמקרה הספציפי הזה - לא נעשה שום פשע. אז אני גיי, סו פאקינג וואט?
>> "ניסיתי להתאבד בעקבות טיפול ההמרה שעברתי"
>> "תפסתי את בעלי על חם במקלחת עם חבר טוב שלי"
"ואם היית יכול להיות סטרייט?", נשאלתי אולי שמונה מאות פעמים בחיי. ואם הייתי יכול לעוף, אבל לא ללכת? מה הייתי עושה? תודה לאל, אני לא יכול לעוף, נולדתי ללכת ואין לי סיבה להצטער או להתחרט על כך, אלא רק להוציא מכל הליכה שלי את המירב. לא הייתי מי שאני אם לא הייתי גיי, בדיוק כמו שלא הייתי אני, אם לא היו קוראים לי נמרוד ואם סנופי הכלב שלי לא היה מת כשהייתי בן שש. אני מברך ומכיר תודה לבית שנולדתי אליו, אל הוריי, שלא מפסיקים בכל יום מחדש ללמוד איך לעמוד לצידי בכל תחנה של חיי, ולשלושת אחיי הגדולים אני שולח אהבה, כל אחד ועולמו, אמונתו ודרכו הייחודית לו.