אין כמעט הומו אחד שלא סוחב על גבו גיבנת מן העבר הרחוק, בו החברה סביבו מיהרה לשפוט ולדעת לפניו מה הן נטיותיו המיניות, לפני שניתנה לו ההזדמנות להבין ולפענח בעצמו מי הוא ומה הוא. מאז שאני זוכר את עצמי אנשים נהגו להדביק על המצח שלי תוויות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה זה קרה. הייתי בן עשר כשתפס אותי אחד מהבנים בכיתה שלי, הצמיד אותי לקיר ושאל: "אתה הומו, נכון?", ברחתי משם כל עוד נפשי בי, אני אפילו לא בטוח שידעתי אז מה הכוונה ב"הומו", אבל ידעתי שאני בטוח לא רוצה להיות כזה.
ניסיתי להתלבש כמו סטרייט, לאמץ לעצמי קול נמוך יותר והליכה גברית יותר ואפילו ניסיתי להתעניין בכדורסל וכדורגל. אבל רגע השיא היה בחטיבת הביניים, כשנפגשנו נטלי ואני בתחנת האוטובוס מחוץ לבית הספר. מעולם לא היינו חברים ולפתע היא התיישבה על ידי. היא התקרבה, הניחה את ידיה באופן ספציפי, ברוטלי ומכוון בין רגליי ובבת אחת דחפה את פניה אל שלי וניסתה לנשק אותי. "אני לא רוצה", קמתי מן הספסל מבוהל, נטלי הביטה בי, פרצה בצחוק מרושע והוסיפה: "ידעתי שאתה הומו". ויתרתי על ההמתנה לאוטובוס והלכתי הביתה ברגל. הרגשתי מקולל ומפוחד.
במרוצות השנים אפשר לזקוף לזכותם של כל אותם נערים ונערות שפגשתי בילדותי והעזו לשאול "אתה הומו?", הם בעצם היו חכמים ממני, או בסך הכל העזו לומר בקול את מה שפחדתי ממנו. בגיל שש עשרה חוויתי את ההתנסות המינית הראשונה, שאחריה כבר ניסיתי לא להתבייש בפני עצמי, ובעיקר לא לחשוש מ"מה אנשים יגידו", או איזו תוויות ידביקו לי. הבנתי שאני זה מי שאני, ושהחיים לא יהיו כמו שחשבתי שיהיו, אבל החלטתי שאם אני כבר חי אותם, אני לפחות צריך להפיק מהם את המיטב.
אז החלטתי לפתוח פרופיל באתר היכרויות גאה, הלא הוא אטרף. אחרי שלב בחירת התמונה הראשית, בה הייתי צריך לשבור פיזית את הידיים בניסיון לקחת תמונה של עצמי מבלי להראות את עצמי באמת, ניגשתי לשלב השאלות האישיות. לראשונה בחיי הבנתי שהדבר שברחתי ממנו עד היום, תפס אותי בהפוכה כשניסיתי להתמודד עם המצב בו אני זה שנאלץ להדביק על עצמי תוויות. העיניים שלי הסתובבו מצד לצד על הסקאלה, בניסיון להיעצר על הנקודה הנכונה בין אקטיבי לפסיבי. למה לא קיימת האופציה: "וואלה אין לי מושג כי מעולם לא קיימתי יחסי מין עם גבר, אז איך בדיוק אני אמור לדעת מה אני?". ניסיתי להבין האם אני יכול להגדיר את עצמי "נערי", אם אני "חלק", או שמא מעט השיער שמעטר את גופי פה ושם כבר הופך אותי ל"שעיר". אם מבנה הגוף שלי הוא "רזה", ולמה בעצם אין קטגוריית גוף ל"הפרעת אכילה"? ובהגיעי לתגית "מצויד", זה כבר היה סיפור בפני עצמו.
אני זוכר את השיחות הראשונות שניסיתי לנהל, ואת הניסיון שלי למצוא את דרכי, עוקב ומנסה להבין את מונחי הקודים והסיסמאות. "מה מחפש?" - "להכיר", הייתי עונה, כי ככה הרשת לימדה אותי לענות, אני הרי לא יכול להגיד: אני בן שבע עשרה, אין לי שום ניסיון ולמען האמת אני לא יודע להגדיר את עצמי וכשסימנתי את התגית "קעקועים" ו "פירסינג", התכוונתי לומר שיש לי קעקוע אחד קטן על הזרוע ועגיל באוזן, או שבעצם אני בכלל אמור לסמן את התגית של מה אני מחפש ולא מה אני?
ממוקם או נייד?
אני זוכר את הבחור הראשון שפגשתי באטרף ואת הערב בו נפגשנו. התרגשתי נורא, אבל בעיקר הייתי לחוץ. היה ברור לשנינו מהי הסיבה למפגש, ויותר מזה, היה ברור לשנינו שלא משנה מה הוא יהיה - הוא יהיה חד פעמי. הבחור לקח אותי אליו הביתה, מהר מאוד התנשקנו, מהר מאוד הוא נגע בי ואני ניסיתי לגעת בו, הוא שאל אותי אם אני אקטיבי ועניתי "כן". הוא הסתכל עלי במבט חצי מלוכסן עם גבה מעט מורמת ואמר: "באמת? אתה לא פסיבי?". "גם", עניתי. "אז אתה ורסטילי", אמר, "כן, אני ורסטילי" (או מה שלא אמרת ולא שמעתי קודם בחיי). העניינים התחממו, העניינים התקררו, אמרנו יפה שלום אחד לשני וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו. כמה ימים לאחר מכן שלחתי אל אותו הבחור הודעה, לא כי הוא כל כך מצא חן בעיניי, אלא כי המפגש הזה הרגיש לי כמו משוכת פחד שהתגברתי עליה פעם אחת, אבל לאו דווקא אומר שאתגבר עליה שוב. שאלתי את הבחור אם הוא רוצה להיפגש והוא השיב לי חזרה שאני חמוד, שהיה כיף וטוב שהיה.
ניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר, או איפה ואיך פישלתי, אך תשובתו של הבחור הייתה "הייתי בטוח שאתה נערי כמו שכתבת, אבל אני מעדיף את הנערים שלי חלקים וכנועים יותר ממך". מעבר לכך שלא הבנתי איך אני יכול שלא להיות נערי בגיל שבע עשרה, הבנתי שהגנים הטורקיים שלי ומעט השיער שצמח לי על החזה ומסביב לטבור הבריחו את הבחור. לא טרחתי להשיב לו, אבל הבנתי שככל הנראה כדי לצאת פייר עם הסביבה, עלי להוריד מאטרף את התגית "חלק", אולי אפילו "נערי". גם הבנתי שאולי עליי להבין באופן חד משמעי מה הן העדפות שלי במיטה, אחרי הכל, העם דורש לדעת. כמה חודשים מאוחר יותר מחקתי את החשבון שלי באטרף וכשפתחתי אותו מחדש, השתדלתי למזער את שהותי שם למינימום, לא כי לא רציתי, אלא כי התייאשתי מהניסיון לשים את עצמי, את הרגשות שלי, את האהבות שלי ואת איך שאני נראה בתוך רשימת מכולת, שתתאים או לא תתאים לציבור הצרכנים.
ההבדל הכי גדול מאני של אז לאני של היום, הוא לא שהבנתי מי אני, אלא שהפסקתי לנסות להבין. עם השנים הבנתי שלאן שלא אלך יש מי שיצפה בי ויחליט בשבילי מה דרכי, לאן שלא אלך יש מי שיחליט איזו תוויות מתנוססות לי מעל הראש. הבנתי שהבגדים והצורה בה אני מתלבש יגרמו לאנשים לשמוע את מה שיש לי לומר לפני שאפתח את הפה, או יותר מזה, הם כנראה יסיקו בעצמם מה אני אוהב במיטה. העבודה שלי, בן הזוג שלי והעיר בה אני גר, יגרמו לאנשים להסתכל עלי ולחשוב שהם יודעים בדיוק איזה בן אדם אני, או גרוע מזה מה ה"פטיש" שלי. אבל היום בגיל עשרים ושבע למדתי להסתכל על הדברים האלו בחיוך, היום כבר לא אכפת לי שהג'ינסים שלי צמודים מידי, אפילו לא אכפת לי מהפרצופים המתעקמים שאני פוגש ברחוב.
>> 20 שנה ל"בעל בעל לב": צפו בסרט המלא
>> הדוגמן הטרנסג'נדר לא משאיר הרבה מקום לדמיון
כנוע, נערי, גברי, נשי, שעיר או חלק - כנראה שהם כולם אני באיזושהי דרך, או לפחות כנראה שזה מה שאנשים בוחרים לראות בי, אבל למה לעזאזל צריך להיות אכפת לי איך אנשים מקטלגים אותי? למה למישהו צריך להיות אכפת? למה בחברה בה כולנו נרתעים מלשים תוויות על עצמנו, אנחנו עדין מרשים לעצמנו לשים תוויות על אחרים?