"מצטער על אתמול בלילה, בכל מקרה, אני לא יודע אם אתה הולך לבית ספר או לא, יצאתי לעבודה, השארתי לך מבחנה על השולחן בסלון, הוויד במגירה במטבח, אחזור בערב, תחכה לי במיטה".
הייתי רק בן 17 כשהכרתי את ג'. הכרנו באתר היכרויות, הוא היה הבחור הראשון שהעזתי לפגוש ולחצות איתו את חומת המדיה הווירטואלית. הוא היה גדול ממני כמעט בעשר שנים וניהלנו מערכת יחסים שלא הייתה בריאה, בעיקר לי. ידענו שזו טעות, אך התיאבון שהיה לי בגיל 17 להרגיש, לאהוב, לחוות ואפילו להיפגע, הוא תיאבון שאי אפשר היה להכניע.
>> אנחנו יכולים לנחש אם אתה פסיבי, אקטיבי או ורסטילי
>> קשה לצפייה: מכים וסוקלים למוות טרנסג'נדרית שמתחננת על חייה
בבקרים הייתי ילד בכיתה י"א שמנסה ללמוד מתמטיקה, והמורים מתרגזים עליו כשהוא מבריז מהשיעורים ובורח לעשן מאחורי אולם הספורט, ואת הלילות הייתי מעביר בבית הוריי, בחדרי, מול צפייה במקלט הטלוויזיה. הייתי מכור ל"הכי גאים שיש", יכולתי לבהות שעות בבריאן וג'סטין מתאהבים ומזדיינים, על מיוט כמובן, שאף אחד חלילה לא ישמע ויבין. ג' התאים לפנטזיה שלי כנער ולתבנית שבה האמנתי וניסיתי לגדל את עצמי אל תוכה - הבחור הצעיר, המורד, פורץ הגבולות והמסגרות שמתאהב בבחור המבוגר והבוגר, עם הרכב, העבודה האמיתית, שגר בעיר הגדולה, חווה כבר מערכות יחסים, סקס, סמים אולי אפילו גם רוקנרול. ג' לימד אותי כל מה שחשבתי שאני יודע על זוגיות, על תל אביב, על הגוף שלי, על אוכל, קולנוע, אפילו על פורנו. הוא היה הראשון לכל חוויה גופית וחוץ גופית, ולכל הרפתקאות גיל הנעורים שלי, אפילו להפרעות האכילה.
התחלנו לשוחח, ואחרי שבועיים של שיחות טלפון עקשניות מצדו, מצאתי אותו כראוי מספיק לעבור שלב ולראות את הפנים שלי. הוא בא לפגוש אותי באמצע הלילה, אני חיכיתי שהוריי ילכו לישון, חטפתי כמה שלוקים של ערק מהמזנון בסלון, התגנבתי החוצה וסגרתי את דלת הכניסה של הבית בצורה חרישית כזו, שגם קרדית האבק שישבה על ציר הדלת לא יכולה לשמוע.
יצאתי אליו, הוא חיכה מחוץ לאוטו שלו, לבש ג'ינס וחולצת טישרט דהויה שפעם הייתה לבנה, אך מרוב כביסות ושימוש, קיבלה צבע בלוי של יושן. הוא עמד עם ג'וינט דולק ופחית משקה אנרגיה עם קצת וודקה. הוא לא ידע אם להושיט יד או לחבק או אולי בטעות לתת לי כיף, אז מצאנו את עצמנו עומדים זה מול זה, שניות ארוכות, אומרים "היי" ו "היי", מביטים אחד לשני בעיניים. מדי פעם השמעתי קול של אויר שנמלט מהריאות, רק כדי לסנן את הרעש שהייתי בטוח שהלב שלי עושה מתוך החזה החוצה. אחרי עשר דקות של בהייה, התנשקנו. הוא שאל אם אני רוצה לבוא אליו, ואמרתי לו שאני מעדיף שלא. הוא הגיב בצורה גברית ומושלמת ושלח אותי חזרה אל ביתי עם מילות לילה טוב, והסכמה ממני לכך שהוא יכול להתקשר בימים הקרובים. הוא היה ג'נטלמן, מאוד.
איפה מה שהבטיחו לי? לא הבטיחו לי כלום
התנהלות החיים שלנו הייתה נוחה, בעיקר לו. אני הייתי אומר להוריי שאני הולך לבית ספר, אך להגיע לבית הספר לא הייתה בכלל אופציה רלוונטית על סדר היום. קפצתי מעל גדר בית הספר ותפסתי את האוטובוס הראשון לתל אביב כדי ללכת לבקר אותו. עם תיק ריק מספרים על הגב, קופסת מלבורו לייט בכיס של הג'ינס ומשקפי טייסים של ריי-באן, כי זה היה צו האופנה באותם הימים, מצאתי את עצמי מקים לתחייה את האגדה הרומנטית הפרטית שלי ומעבר לזה. הרגשתי הילד הכי גדול וחכם בעולם, אולי אפילו מאושר.
ניסינו לחזור אחד אל השני כמה פעמים בהיסטוריה הקצרה של שנינו, אבל כמובן שזה אף פעם לא עבד. בכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מקים לתחייה את המחשבות על כך שייתכן שהגיעה הזדמנות חיי ופישלתי אותה, שהייתה לי אהבה וויתרתי עליה, שנתתי לעצמי ולו להרוס ולקלקל. פחדתי שאולי בעצם נועדנו אחד לשני, שאולי העולם ניסה לשלוח לי אותות ורמזים, אולי בעצם הוא האחד ואני צריך להתפשר על הרע, לקבל את הטוב ולשמוח בחלקיי. כי זה מה יש.
המחשבות עליו המלוות גם בגעגועים, בזיכרונות רעים וגם בחוויות נעורים שלא היו מביישות את לינדזי לוהן, פקדו אותי לאורך שנים ארוכות אחריו, לעיתים באיזשהו מקום גרמו לי להיות תקוע, להפוך לסקפטי, ציני, אפילו לאטום רגשית, אבל בעיקר לא הייתי פנוי ומוכן לאהוב שוב.
והילד הזה הוא אני
והיום אני מוצא את עצמי בן 26, כמעט עשר שנים לאחר הערב ההוא ברחוב הבית של ההורים שלי, שהתנשקתי בפעם הראשונה עם ג' בעודו לובש את החולצה הדהויה ההיא. מסתכל על עצמי של אז ועל עצמי של היום, מנסה לעשות מדי פעם "חשב מסלול מחדש", או רק להבין ולהפנים שהחיים גדולים ומתוחכמים יותר ממה שאנחנו יכולים להבין וככל שעובר הזמן, אנחנו לא נהיים חכמים יותר, אלא רק מבינים עד כמה אנחנו טיפשים.
אני לא מתחרט על כלום, גם לא מתגעגע. גם לא הייתי משתמש באופציה של לחזור בזמן ולשנות משהו, להפך. אם הייתי יכול, הייתי רק אומר לעצמי של אז: "נימי, יותר ממה שאתה יודע עכשיו אתה כבר לא תדע, תנצל כל זמן שאתה עוד לא מבין כמה החיים מורכבים וכמה שאתה טיפש, כי ברגע שתבין שאתה טיפש החיים יהפכו להיות הרבה יותר קלים. אבל אי אפשר לקפוץ מעל שלבים, את זה תבין רק בגיל 25 ועשר שנים אחרי זה, אתה תקרא את המילים שאתה כותב עכשיו ואתה רק תרגיש עוד יותר מטומטם ממה שהיית".
>> הישראלי שנכנס לרשימת 100 הרווקים הגאים השווים בעולם
>> אנס את בתו בת ה-16 - "כדי להוכיח לה שסקס עם גברים זה יותר טוב"