"אנשים לא מחונכים", אמרתי לעצמי בעודי קורא את התגובות לכתבה שלי מסוף השבוע הקודם שאותן ניר סלונים, העורך הראשי של mako גאווה, לא אישר לפרסום. אחת הקלישאות הגדולות ביותר על דור המדיה של ימינו, היא הקלות הבלתי נסבלת בה האצבעות מרשות לעצמן לדבר ולכתוב כל העולה על רוחן. כמה קל להסתתר מאחורי שמות בדויים. ללא פנים, ללא זהות, להעליב, לפגוע, לנבל את הפה, לפעמים גם לאיים ברצח. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אמר אז יצחק רבין בעצרת השלום בנובמבר 1995 שהפכה לכל כך מפורסמת בהיסטוריה הישראלית, לא בשל היותה עצרת שלום, אלא כמפגן אלימות שלא היה והלוואי ולא יהיה שני לו.
בסוף השבוע שעבר מצאתי את עצמי יושב וקורא את הטוקבקים הלא מצונזרים לטור האחרון שלי שהתפרסם באתר. ייתכן וזה מזוכיסטי, אבל לצערי אני לא מצליח להימנע מזה. בחור אחד שמסתתר מאחורי שם בדוי שבחר לעצמו: "יחי שליסל", כתב לי שעלי לדעת ולקחת בחשבון כי אני מזמין את הרצח שלי, וכי הוא מציע לי להיות מוכן להיפרד מן העולם. אין לי מושג אם הוא דתי, חילוני, מזרחי, אשכנזי, חי במרכז תל אביב או בפריפריה בדרום, זה גם לא באמת משנה, מה שמשנה הוא שמבחינתו אני אדם מצורע שצריך להרוג, ושהוא בטוח שזה הדבר הנכון בעיניי האלוהים שלו.
בהמשך כוכבי מאשקלון (כך היא קראה לעצמה) כתבה שצריך לסרס אנשים כמוני, ויפית ממעלה אדומים אמרה שאני גלגול חוזר של דור סדום ועמורה, ושהיא מתפללת שאלוהים ייקח אותי במהרה. אבי טען שבן זוגי ואני צריכים להיות מגורשים מהארץ ביחד עם כל הסודנים שמלכלכים את ארץ הקודש, אבל הנורא מכל היה רפי (שם בדוי), ולא בגלל מה שכתב, אלא רק בגלל מי שהוא. "אני מקווה שערבים יאנסו אותך ויפתחו לך את התחת כמו שאתה אוהב, יא הומו קוקסינל מתל אביב שמזדיין בתחת, תעוף מהמדינה היפה שלנו". אחריו קראתי את התגובה של דני, שכתב שאני תל אביבי מפונק ושהוא מת להקיא עלי ובתאל כתבה לא לי, אלא להיטלר הודעה אישית ושאלה אותו מדוע לא השמיד אותי ואת כל ההומואים בתאי הגזים.
פני הדור כפני הכלב
אלו הפנים שלנו? ככה אנחנו נראים? ואם לא יתחולל שינוי מהיסוד, יום יבוא ונראה גרוע יותר. ואז מה? נחזור לאירופה או שהפעם ננסה את אוגנדה? בדבר אחד כולם צודקים, רוב התל אביבים חיים בבועה. אנחנו יושבים במסעדות באמצע היום, אנחנו שותים קפה על בסיס סויה, אנחנו מתעסקים באומנות, מאוננים על שלום, מדברים על זכויות אדם, וחלקינו שוכבים עם בני מיננו כי זה מי שאנחנו ואנחנו הולכים אחרי הלב. אבל השאלה היא מה רע בזה, ולמי בעצם זה מפריע? הרי יש סיבה שבגללה תל אביב הופכת כמעט לישות נפרדת ממדינת ישראל, יש סיבה ששיעור האוכלוסין כאן כל כך גדול, יש כאן אנשים מכל קצוות הארץ שבחרו לעזוב את עיר הולדתם ולעבור לכאן, ולא, זה לא בגלל הסניף של זארה בסנטר. תל אביב היא כור ההיתוך של ישראל, יש בה הכל מהכל ומתוקף זה הכל מותר בה, והזכות להיות מי שאתה ומה שאתה ללא הבדל של דת, גזע, מין, נטייה מינית - מותרת. אולי הגיע הזמן שיבינו שבמקום לנסות לשנות את תל אביב, צריך לשנות את כל מה שמחוצה לה?
במאה ה-16 הייתה אמריקה מרופדת בעבדים, רובם היו שבויי מלחמה מאפריקה. הם היו מנוצלים ומשועבדים לאדוניהם וסיפקו להם שירותים מכל הסוגים. אף אחד לא הרים על כך גבה. במשך עשרות שנים כולם יצאו מנקודת הנחה שצבע עורם שונה, ולכן תפקידם בעולם הוא לשרת את אנשי האצולה של בהירי העור. העולם התפכח מאז, ואמריקה כבר ניסתה להראות לכולם כמה היא מצרה על האבל שעשתה. האם הפסקנו להירתע מאנשים כהי העור? התשובה היא: לא. על אדמת אירופה בין סוף שנות השלושים לאמצע שנות הארבעים, המילה "יהודי", הייתה העלבון הכי גדול וצורם. גורשנו, נבזזנו, הורעבנו, שועבדנו, נאנסו ונרצחנו. עד שגם הפעם העולם פקח את עיניו ו"בא לעזרת חבר". הפסיקו לשנוא אותנו? כמובן שלא. אל יהודי אירופה יכולים להצטרף יהודי ספרד המגורשים, עדות המזרח ויהודי ברית המועצות. אליהם גם עמים אחרים מדתות אחרות, ממקומות אחרים יכולים להצטרף, כמו רואנדה, הירושימה, דארפור, רצח העם הכורדי והבוסני. מסתמן ששואה אין רק אחת, ושואה היא לא רק "רדיפת ורציחת היהודים באירופה", היא צורת ביטוי של אלימות קיצונית, היא שנאה שלא בצדק.
יש מספיק שואה לכולם
גם הקהילה הלהט"בית חווה שואה, בלתי פוסקת אפשר לומר. מהיטלר עד לצ'צ'ניה, עד לפעולות התנקשות ורצח אכזריות וברוטליות בכל רחבי העולם. בכל שבוע מתפרסמת תקרית על רצח של בחור צעיר בשל נטיותיו המיניות, רצח ברוטלי של בחורה טרנסית, זוג לסביות שהוכו בציבור או בחור ש"רק" סובל מהעלבות הומופוביות על ידי סביבתו. תמיד שנאו אותנו ומפני השטח של ישראל 2017 נראה שגם תמיד ישנאו.
יש הרבה אשמים שאפשר למנות תחת המסקנה הזו; אפשר להזכיר את טראמפ נשיא ארה"ב, שהכריז לפני כמה חודשים שהוא אוסר גיוס של טרנסג'נדרים משום שעל הצבא להתמקד בניצחון. אפשר להזכיר את איילת שקד שרת המשפטים, שבכל הזדמנות לא מסתירה את עמדתה כנגד חברי הקהילה הגאה וזכויותיהם. אפשר להזכיר את הרב לוינשטיין, את הרב יעקב אריאל, את חבר הכנסת סמוטריץ ואפילו את חבר הכנסת ששימש לרגע כתקוות הקהילה והסתבר כאכזבה לאומית, בעודו מפנה גב ולב אל חברי קהילתו ואל עצמו, כשנעדר שוב ושוב מהצבעות להצעות חוק לשיפור זכויותיהם של הקהילה הגאה. אפילו מבלי למצוא תירוץ שישמע טוב יותר מ"אני קודם כל חבר ליכוד". באמת אוחנה? אתה חבר ליכוד לפני שאתה בעל לבעלך ואב גאה לילדיך?
קראתי ספר בקיץ האחרון, שמנסה לדבר על עיקרון הבודהיזם דרך היהדות. הספר מגנה את המרדף הבלתי פוסק של האנושות אחרי ההצלחה והאושר, ומנסה לשלוח אותך למצוא את האושר והשלמות בתוכך. הפסקתי את קריאת הספר באמצע, איפשהו אחרי הקלישאה שאמרה "קודם תאהב את עצמך ואז אנשים יאהבו אותך", לא כי זה לא נכון, כי פשוט הרגשתי שלמדתי לחיות עם עצמי בשלווה ובנחת מספקת, שבה אני לא צריך סיסמאות מתורגמות של בודהה כדי להסתכל על העולם ולנסות לפענח אותו.
>> הטיפול החדשני שמגדיל את איבר המין ללא כאב
>> רווקים גאים: "לא בא לי לחלוק את חיי עם מישהו"
אני רחוק מלהגדיר את עצמי כאדם מושלם, למעשה, אין לי שמץ של מושג שלמות מהי, או מהו אדם מושלם. אני אפילו לא יכול לומר בפה מלא שאני אוהב את עצמי כמו שבודהה היה רוצה, כי לצערי גם בגיל עשרים ושבע, האהבה העצמית מותנית במה וכמה אכלתי לפני השינה, כמה השיער שלי לא הסתדר למרות שחפפתי הבוקר, בוויכוח האחרון שבו לא הייתי צודק מול אמא שלי ובתחושת האשמה שיש לי שבן זוגי גם הכין את ארוחת הצהריים וגם שטף את הכלים. אבל דבר אחד אני יודע, אני מנסה לחיות את חיי מבלי לפגוע באף אחד אחר, לא בבני אדם ואפילו לא בבעלי החיים, כי אני באמת ובתמים מאמין שכולנו נולדנו שווים, רק מעצם היותנו בעלי נשמה, מוח ולב, ואני המום מכך שבשנת 2017, העולם עדין אפוף בגזענות, הומופוביה ושנאה, כי העולם לא למד.