בדיוק לפני שנתיים וחצי, כשהתחלתי את לימודי התואר הראשון שלי בתקשורת, "המסלול להצלחה לא מזוהה", החלטתי שזו גם תקופה נכונה להיות כנה עם עצמי, ולהשלים עם העובדה שיחסים עם גברים זו כנראה לא פסגת שאיפותיי. אכן, היה מוטב לו הייתי מתחברת לרגש הזה מוקדם יותר, כך שהייתי יכולה לדלג על ״סקס גרביים״ עם הבחור הראשון ששכבתי איתו או לקפץ מעל התרחיש בו ברחתי מדירה של בחור בטענה שאני "הולכת להביא וויד" בזמן שהוא מדליק נרות. יתכן וגם הייתי מוותרת על היותי עדה לפין ערל ושאר ירקות, מחשבות שכנראה הודחקו למגירה חלודה שכבר לא נפתחת אצלי במוח. ראוי לציין שגברים (בחלקם) הם אחלה, ובאמת שחיבתי אליהם רבה, אבל איך אומרים על מבנה העצמות של בטי רוקוואי? לפעמים זה פשוט לא זה. מאז ועד היום, הספקתי עוד לתהות על קנקנו של הדגדגן, (לנסות) להבליג למישהי שהגיעה לדייט עם חולצה הפוכה כך שהטיקט בחוץ, ולסלוח לבנות שריח ההחלקה היפנית מדיף משערן ומחמצן כל מעופף שנקרה בדרכן. אבל לא באתי לספיילר את הטורים הבאים, אז כל זאת ועוד - בהמשך.
תמיד הייתה לי משיכה לבנות עם נגיעה חו"לית. מבטא שמשתמע להרבה פנים, דרכון זר, שהות ארוכה מחוץ לארץ – כן מזכה בנקודות. "עליתי לארץ ממיאמי בדצמבר עם המשפחה שלי", כתבה לי דמות העונה לשם ׳פֵרוֹ דֶל מֵר׳ (כלב ים, בספרדית) באוקיי קיופיד, ואני ישר חשבתי, "דינג דינג דינג! אלוהים בפרטים הקטנים לא? הייתכן ובדייט הראשון שלי עם בחורה אי פעם, אוכל בהינף יד לסמן וי על כל הנ"ל?
אספתי אותה באוטו האדום שלי, וכמו בחורה מן המניין, פצחתי בנימה אפולוגטית: "זה לא חייב להיות מביך״. אבל נסיעה שעל פניה ארכה שש דקות פלוס מציאת חנייה, הרגישה כמו פרק של "הישרדות", כלומר נצח. כשיצאנו מהאוטו, הבחנתי שאנחנו באותו הגובה כמעט, עם יתרון קל לטובתי. בעיה גדולה בהתחשב בעובדה שאני מטר שישים. לכלב הים התלווה תיק צד מימים ימימה, שספק אם בכלל ניתן לפתיחה או קיים רק לשם נוי. אבל לא בשל כך נפסל הדייט, אלא בגלל ניואנסים קטנים שמעכבים משיכה.
משוואה פשוטה של רודן
ישבנו ב"שסק" (שהיום, לצערי, כבר לא קיים), מאותם ברים שמגיעים אליהם אחרי שהיית בחמישה אחרים לפני. קלאב קטן שאפשר גם לרקוד בו לצלילי וויל סמית', להיצמד בסלואו עם אדם זר, ובסוף לצאת ממנו מבלי להרגיש רע שגזלת חמצן מהמקום בלי להזמין אפילו סודה.אבל דווקא באותו ערב כן הזמנתי: מוחיטו כפול, פעמיים. ישבנו שם, היא ואני, והרמנו לחיים. לכבוד מה? לא בטוחה, אבל כשהיא הרימה את המוחיטו שלה, השתרכה לכוס הזכוכית הרטובה מפית דקה ולחה, כמו כינה קטנה שנצמדת לקרקפת ומסרבת להרפות. מה שהיה יותר מביך היתה העובדה שבמשך כל המפגש, היא החליטה שנכון להשאיר את המסטיק בפה - בזמן שהיא מספרת על השהות בוונצואלה מטעם העבודה של אביה, צוחקת בלוע פתוח. כל זאת ועוד גרם לי להבין שכאן כן בוצע ניתוח להוצאת השקדים.
בתוך תוכי, היה לי ברור שזה לא זה, ושהמקסימום שאני יכולה להשיג מהחוויה הזו הוא חוק איסור על לעיסת מסטיקים בדייט, בדגש על טעמי פירות טרופיים. הקפצתי אותה חזרה הביתה, בנסיעה שבאורכה דמתה לדרך הלוך, וכשהגענו למיקום המיוחל מול דיזינגוף סנטר, נפרדנו לשלום. היא ירדה מהאוטו, ואני החלטתי להמתין ולהרהר עם עצמי, "לאן מפה?". לא עברה דקה, וכבר שלחתי לה הודעה אם בא לה לרדת למטה, וכפי שנאמר: כל ירידה היא לצורך עלייה (לדירה). תוך מספר דקות כבר הייתי אצלה.
ונצואלה גירל מתגוררת עם בת דודתה ברחוב טשרניחובסקי, כמו ״טשרניחובסקי שש, שעה חמש, תבוא לבד״. וכן, באתי לבד, אבל כבר היה יותר כמו חצות וחצי. הדירה ׳מחולקת׳ לכל הדעות, אבל את מניירת כרישת הנדל"ן השארתי בבית. הרגשתי שהסיטואציה זרה לי, ובאותה נשימה ממש לא. עד אותו הרגע בו החלטתי לטעום מעולמן של הבנות, ההתנהלות הפיזית שלי עם בנים עבדה בצורה מאוד ליניארית: אני קובעת מתי ומה, אתה מגיע, אני גומרת, אתה אולי, כשאני אומרת אתה הולך. משוואה פשוטה של רודן. אבל קיוויתי שאותה מנטרה שליוותה אותי שנים, תדחק בין החריצים של טשרניחובסקי. אולי משהו בי הרגיש שהרבה מעבר לא יכול להתקיים ביני ובינה, ואולי פשוט רציתי לעשות וי על משהו אחד: איך זה מרגיש להתנסות עם בחורה.
נצמדת לספפה, לא בטוחה איפה לשים את הידיים
עם השנים למדתי שתמיד מישהו רוצה יותר בזמן שהשני פחות; שתמיד מישהו ייצא יותר זונה אגואיסט, והשני קצת פחות. באותו הערב, הייתי הצימוד של רוצה פחות, זונה יותר. התיישבנו על המיטה שלה, המסטיק הרפה (!) והתחלנו להתמזמז. בהתחשב בעובדה שזו החלפת הרוק הראשונה שביצעתי עם בחורה, זה הרגיש לגמרי נכון. אמנם לא יכולתי לומר לעצמי שאני מאוד נמשכת, אבל משיכה זה עניין יחסי, לא? כך עברו להן מספר דקות, שהרגישו לי כמו סצנה מ"סקינס", כאילו אני עושה משהו שהוא ספק אסור, ספק מותר. כיאה למזל קשת שנמשכים לדברים אסורים, הרגשתי איך אני מתמזגת עם מזלות האש והלהבה (שנת הנחש נותרה כאן מאחור). כמו שיניב, הילד העשיר שהיה איתי ביסודי, היה עושה שה-שה על קלפי פוקימון (זוהרים!) בהפסקות, כך עפו הידיים שלנו לכל עבר. למזלי, כשידיי הגיעו למפשעה שלה, נתקלתי במשפט ״סורי, אני במחזור״, מה שלא יכול היה להסב לי אושר גדול יותר. עוד לא הייתי מסוגלת להתעמת עם האיבר הקדום והפנימי הזה, שמשנה מרקמים, צפיפות שיער וריחות. את שלי אני לא אוהבת במיוחד, אז את של אחרות?
"הערב הזה הוא שלי", לחשתי בלב, שזה שווה ערך ל-"אני לא אעשה יותר מדי כי יש לי פטור בזמן שאת תדאגי לסיפוקי. בתודה, צוות ההנהלה". אני לא הייתי במחזור, מה שאפשר מרחב תמרון גדול יותר עבורה. כך מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, נצמדת עם גבי לספפה של עמינח, לא בטוחה איפה להניח את הידיים שלי, בזמן שהיא מתפעלת את האירוע. חשבתי לעצמי שהרבה מסתורין ומתח מיני אין בינינו, אבל שהרגע הזה יכול להיות רומנטי קצת יותר. ראיתי איך אט-אט הראש שלה יורד מכיוון הפנים שלי, לבטן העליונה, משם לתחתונה, ונעצר בדיוק שם. נו, כן-כן, שם. אני לא יכולה לשחזר את הפעילות המוחית שלי באותו רגע, אבל שאלתי אותה, "אכפת לך אם אני אעשן תוך כדי?", והיא, כיאה לנימוסין להכנסת אורחים ונצואלית אמרה לי, "כן, בטח״. וכך בזמן שהיא ירדה לי, אני טעמתי את טעמה הספק מר ספק מרגש של סיגרית הווינסטון לייט הזאת, ולרגע דל, הרגשתי כמו סנופ דוג. תודה לאל שמוכרים סיגריות ביחידים, כי זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה.