כמעט כמו כל ילדת-דיסני (וילד מבולבל מינית) – גם אני דמיינתי אינספור פעמים את הצעת הנישואין שלי.
ובחלומי – טוסקנה, שדות חרושים, שיירות של גפנים, שמיים משתוללים בשקיעת אינסטגרם מוגזמת. יונים מופרחות וחגות מעל ראשנו, רביעיית כלי-מיתר בטוקסידו כהה מנגנת את השיר שלנו, מיצג הולוגרמות עם הרגעים המאושרים של חיינו, ריטה יהאן-פרוז במחרוזת מתוקים (רציתי ביונסה, אבל בואו נהיה מציאותיים), נזירות עיוורות מההימלאיה מפזרות עלי-כותרת של ורדים נדירים, כתובת אש של ״התינשא לי?״, וברגע השיא - הוא מגיח. בעלי לעתיד. לבוש בחליפת פשתן לבנה שנתפרה למידותיו במילנו, עם חיוך נבוך אבל בטוח בעצמו, כורע על ברך אחת, שולף טבעת משובצת ומספר לי איך אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. הדף ההליקופטר שבאוויר פורע את שערנו בנונשלנטיות (בכל זאת, מישהו צריך לצלם – אחרת מה כל זה שווה?), דמעה מנצנצת מעינינו, המשפחה והחברים מגיחים מכל עבר, ואני זועק: ״כן!! ברור שכן!!״, ומתעורר למחרת עם כותרת ראשית ב״ידיעות״.
בפועל, הצעת הנישואין שלי התנהלה קצת אחרת. אבל רק קצת.
בן זוגי (כפרה עליו) החליט שהוא סוחב אותי ואת חבריי הקרובים לסופ"ש הכל כלול במדבר. וכשאני אומר "הכל כלול", אני מתכוון ה-כ-ל – סנדלי שורש, בישול בשטח, לינה באוהלים, מדורה, חומר דוחה יתושים ושישים טון מרמור.
את היום הראשון עברנו בקלות יחסית. חבר אחד חטף התקף חרדה (הבדואים, מסתבר, לא מחזיקים קסאנקס), חבר אחר נכנס לבולמוס אכילה באוטו ולא הפסיק להקיא כל הנסיעה, חבר אחד נכנס לדכאון כי הצהוב של המדבר הזכיר לו את האקס, חבר אחד לא עזב את הגריינדר כי מסתבר שיש לו ביקוש בדרום, וכשהגענו לאתר האוהלים – כולם נכנסו לשק השינה המטונף ורק רצו להירדם כדי להתעורר מוקדם ולהספיק לארוחת בוקר בהרצל 16.
ב-04:00 בבוקר בדיוק (בכל זאת, איש צבא) – בן זוגי (כפרה עליו) החליט שהוא מעיר את כולנו. הוא תלש מאיתנו את שמיכות הסקביאס, הדליק את האור העמום, שם שיר של סטטיק ובן-אל, עמד במרכז האוהל והכריז: "קומו! מטפסים את מצדה!".
לא עזרו הצעקות, לא עזרו התחנונים, לא עזרו הדמעות ולא עזר השוחד. הבנאדם נחוש בדעתו. ניערנו מעצמנו את הלילה הנורא, ארזנו את התיקים, שתינו שחור-חזק-בוץ (לא הצלחנו להתארגן על מקיאטו) ועל רקע הבכי החרישי – התחלנו לטפס את מצדה.
המציאות היפה והאכזרית
בסוף הגענו. לקח לנו זמן ולא מעט קללות, אבל בערך ב-05:23 עמדנו בחצי גורן מול הזריחה. המרבדים של ים המלח השתטחו לרגלינו, מישהו פתח שקית במבה, בן זוגי (כפרה עליו) שם ברקע את Here comes the sun ולחש בהתרגשות: ״אני רוצה להגיד כמה מילים״.
פה חשדתי.
מדובר בבנאדם שלאורך כל מערכת היחסים שלנו (3 וחצי שנים) לא הצליח לצאת מגבולות ה"כן. לא. סבבה. מה שתרצה". והנה, הוא אשכרה רוצה לדבר, ועוד מול בני אנוש.
מפה והלאה הכל התערפל לי, אני לא זוכר מילים, רק תחושות. באיזשהו שלב קלטתי אותו כורע ברך ומגיש לי טבעת. אבל, אבל רגע...!! מה עם טוסקנה?? איפה היונים? ומתי לעזאזל ריטה יהאן-פרוז עולה?? כל הצעת הנישואין הגרנדיוזית שתיכננתי לעצמי במשך שנים, התחלפה בגרסה ארצישראלית-מדברית-מאובקת ולא סקסית בעליל.
חמש וחצי בבוקר. רק הדייגים ואנחנו ערים. מולי עומדים החברים שלי, מתנשפים, מזיעים וחסרי סבלנות. אני עדיין עם הג׳יפה בעיניים, עקוץ מיתושים, נעול בבלנסטון של לסביות... מי למען השם אחראי על ההפקה הזאת??
הוא העיף בהינף יד זבוב טורדני, הסתכל לי בעיניים העייפות שלו, ואמר: "אני כל כך אוהב אותך. תתחתן איתי?". ושם הוא הגיע - הרגע בו חגיגות פעמוני היובל שלי, על כל זיקוקיהן ותזמורותיהן, פינו מקום למשהו אחר. למשהו אמיתי. לחיים עצמם.
וזו, גבירותיי וגבירותיי, המציאות היפה והאכזרית.
ההחלטה הזאת, של לבלות עם בנאדם אחד את שארית חייך, של לקום איתו בכל בוקר מחדש, של להיות איתו ברגעים הקשים והיפים והמייאשים, היא לא החלטה של יונים לבנות וחליפות פשתן. היא החלטה של ג׳יפה בעיניים, ואבק דרכים וזבובים טורדניים, ובעיקר – של יופי גדול. היה משהו כל כך אמיתי ולא מקושט בלעמוד מולו שם, עם כל החברים שלי, אחרי המסע המתיש הזה, ולהחליט שזה הבנאדם. זה הבנאדם שאני בוחר.
את הסרטים של דיסני נשאיר בשלב הזה לילדות שעוד לא חטפו כאפות מהחיים. שעוד לא נשבר להן הלב. שעוד לא הבינו כמה זה מורכב וקשה ומדהים. עם יד על הלב (ועל הכיס) – לא הייתי מחליף את הצעת הנישואין הזאת בשום ביונסה בעולם.
בן זוגי (כפרה עליו) השכיל להבין את מה שלי לקח קצת זמן – אנחנו אנשים אמיתיים. עם חלומות ושריטות וצלקות ורצון בלתי נשלט למצוא את האהבה של החיים שלנו, ולחיות איתה, בטוב, ברע וברע מאוד.
ולא צריך כלי מיתר, ולא צריך נזירות עיוורות ולא צריך שטויות. צריך רק אחד את השני.
״כן!!! ברור שכן!!!״ צרחתי וחיבקתי אותו, ולרגע אחד קטן הגנבתי מבט הצידה, לבדוק אולי בכל זאת ריטה יהאן-פרוז מגיחה לה מתוך אבק המדבר.