דֵייל אווררד, צעיר סקוטי הומו, נשלח לשמונה עשר חודשי מאסר לאחר שהורשע בתקיפה מינית של גבר סטרייט שפגש במועדון. לפני כשנה, פגש אווררד שני בני זוג, גבר ואישה, ואחרי שנקשרה ביניהם שיחה, המשיכו אווררד והאישה בבילוי, בזמן שבן הזוג חזר הביתה. מאוחר יותר, הזמינה האישה את אווררד לדירה, וכשבן הזוג גילה זאת, השניים התווכחו – הוא פרש לחדר השינה והיא נותרה לישון בסלון. לפנות בוקר, התעורר בן הזוג וראה שאווררד מבצע בו מעשה מגונה בזמן שמכנסיו מופשלים. כשדחף את התוקף מעליו, אמר אווררד, "נהניתָ מזה". לאחר שגילה שהוגשה נגדו תלונה, פנה אווררד לבת הזוג בפייסבוק וכתב לה: "החבר שלך צריך להירגע". אווררד הורשע בביצוע מעשה מגונה תוך ניצול חוסר הכרה או מצב אחר המונע לתת הסכמה חופשית, ונגזרה עליו שנה וחצי של מאסר בפועל. זהותו של הקורבן נשארה חסויה.
מעבר לזעזוע המיידי שכרוך בכל מקרה של הטרדה מינית, מעניין לחשוב על מה המקרה הזה יכול לייצג. כלהט"בים, אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל צד מנוצל תמידית. זה מאוד מתבקש נוכח ההיסטוריה של הקהילה, וכן, גם נוכח ההווה שלה. גם אם חברתית, פוליטית ותרבותית נראה שמעולם לא היינו יותר מיוצגים ומאווררים, אנחנו עדיין חברי קהילה לא שווה בין שווים; אוכלוסיית שוליים. כל זה נכון וחשוב, אבל לא פוטר אותנו מאחריות.
הטרדות מיניות "רגילות" מציירות תמונה קבועה למדי של יחסי כוחות: מנצל ומנוצלת. כשמעמתים אותנו עם תקיפה מינית של גבר, משהו נראה לנו לא תקין, וזו לא ההטרדה עצמה, אלא הגימיק המדהים. יושבים? קבלו: גבר שהוא גם קורבן. אם אישה שהוטרדה יכולה ליהנות מהלוקסוס הנוראי של היותה קורבן רק משום שהיא אישה, לגבר כמעט ולא יעשו את ההנחה הזאת, לכן חייבים לציין: העובדה שמדובר בגבר שנוצל מינית לא מפחיתה מגבריותו של הקורבן או מעלה, חס וחלילה, את קרנו של אווררד רק משום שברשימת הקורבנות שלו יש גבר, ולא אישה. אומץ רציני נדרש מהמתלונן במקרה הסקוטי, שנקלע למצב האחד בו לא משתלם להיות גבר הטרוסקסואל.
עוד בגאווה:
שינתה את הקעקוע המשפחתי לאחר היציאה מהארון של הבן
חברציצה - סטרייטים שיורדים לסטרייטים
אחד מתוך אחד
כשהעליתי את הנושא במשרד, ההתפלגות בתגובות היתה מובהקת. בעוד גברים סטרייטים הודו שהם הוטרדו על ידי גברים הומואים בעבר, לא נמצא הומו שיסכים להגיד שהתופעה בכלל קיימת. הדיון המשרדי חשף שסטרייטים מניחים שמחוות ניטרליות כביכול נטענות באווירה מינית מכיוון שהן מגיעות מהומואים. רוצה לומר, בשבילנו זאת נשיקה לשלום, ובשבילו זו פלישה למרחב הפרטי. למרות ההצהרה הברורה (זה מטריד אותנו), היו גם מי שפטרו את המקרים, ואמרו: "זה אחרת אצל גייז". וזה נכון, לא? כלומר, אחת הפריבילגיות הקהילתיות שלנו היא האפשרות לגעת אחד בשני יותר בחופשיות. אנחנו מתחבקים יותר, נרתעים פחות מנשיקות, רוקדים יותר צמוד. אלה הכללות גסות, כמובן, אבל מעוגנות במציאות. ושוב, טוב שכך. ליציאה מהארון יש את הכוח להסיר מעלינו את עול המחשבה "האם זה גורם לי להיראות הומו", ולטעת במקומה את המחשבה המשוחררת יותר, "יאללה".
וה"יאללה" הזה יכול להיות בעייתי, כי יש לו את הכוח לשכנע שמגע אנוכי, נצלני ואטום הוא לגיטימי, כי כמו שאני נהניתי מזה, גם הוא נהנה מזה. עובדה, הוא לא עצר אותי. עובדה, שנינו גברים אז זו לא באמת הטרדה ואין פה יחסי כוחות. עובדה, הוא סטרייט, אז יהיה לו קשה יותר להתלונן ולמצוא מי שירשיע אותי, כי אני הרי שייך לאוכלוסיה מודרת. המקרה הזה, נקודתי ככל שיהיה, חושף שאמנם הצלחנו להשתחרר מתודעת הקורבן, וזה חשוב מאין כמותו, אבל שעל הדרך גם אספנו כמה מאפיינים של התוקף. לא בכוונה, ובטח שלא מתוך רוע או טיפשות, אלא בשאננות. זו מחלה שסטרייטים מתמודדים משחר ההיסטוריה, וגם אנחנו לא חסינים מפניה.
אין פה כוונה להפנות אצבע מאשימה לכל ההומואים באשר הם (באמת שאין פלטפורמה פחות מתאימה לאישום כזה), אלא להזכיר שעוול אחד אינו מצדיק אחר. המאבק על הכרה, על נראות ושוויון לא הופך אותנו לקדושים ונושא ההטרדות המיניות בתוך הקהילה ומחוץ לה – אחד הוא. ההגדרה שלנו, אישית וקהילתית, למגע לגיטימי היא דינמית, אבל היא תמיד תלוית הסכמה הדדית כמו, ובכן, בכל מקום בעולם. מוזר כמעט להגיד את זה, אבל נראה שהמובנות מאליה של ההסכמה היא משהו שצריך לחדד מדי פעם. המשפט הקריפי, "נהנית מזה" צריך להישאר בטריטוריות הפורנו, איפה שברור לכולם שעם קצת שכנוע, כל שרברב סקרן הוא מאהב פוטנציאלי.