>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם
ולא בגלל שלא רציתי לעשות ספורט, פשוט הספורט שאהבתי היה נשי מידי, ורק מה שהיה חסר זה שעכשיו הילדים בכיתה יוסיפו לגנותי מעבר לעבודה שאני שמן גם את העובדה שאהבתי לרקוד. כשאתה אומר "אני רקדן" ישר מצטיירת לה התמונה של מיכאיל ברישניקוב במכנסי טייטס צמודים או חבורת גברים בנעלי בלט עושים פארודיה לאגם הברבורים.
הילדים בביתה ספר לא הפסיקו להציק
לא ויתרתי. זה מה שרציתי לעשות, זה הספורט שאהבתי. לא פשוט להיות ילד שמן, לא פשוט להיות ילד שמן וגיי והכי לא פשוט זה להיות שמן, גיי ורקדן. מצאתי את הגאווה שלי בתחום המחול, טריפל משמע. הילדים בבית הספר לא הפסיקו להציק, לכנות בשמות גנאי, אך אני ידעתי שזה מה שאני אוהב והמשכתי בשלי ושמרתי את הדמעות לכר. והיו הרבה דמעות. גם שלי וגם של הוריי.
עם הזמן הפך הברווזון המכוער והשמן לברבור, התבגרתי, גופי התעצב, רזיתי, התחלתי להשלים עם זהותי המינית. בבית הספר הילדים לא נרגעו אך לי היה פחות אכפת. פיתחתי מסכה, למדתי להתעלם, מצאתי את החברים והאנשים שכן האמינו בי והתחברתי עמם. צלחתי את התקופה ולאחר מכן הפסקתי לרקוד עקב מעבר לארץ זרה, ארה"ב, שם השמנת יתר היא רק עוד ביטוי לאחת ממיליון הבעיות האחרות בחברה.
כשחזרתי לארץ כעבור תקופה ארוכה הייתי כבר אדם בוגר ופלוס כמה קילוגרמים טובים שנוספו למשקלי בחו"ל. בארץ אט אט החל הלחץ למציאת עבודה, זוגיות ובנייה והתארגנות על החיים מחדש, והמשקל שוב עלה. בעיות ולחצים מסתבר הן מתכון מעולה לעלייה מאסיבית במשקל, תוסיפו לזה זוגיות לא קלה של שנתיים והופ קיבלתם את אותו ילד שמן שהייתי פעם רק בגרסה הבוגרת. מתחילים מלחמה? לא אצלי. אני דווקא הרגשתי בסדר עם העובדה ששמנתי, הדבר היחיד שבאמת הציק לי היה איך החברה מסתכלת עלי, כשונה, כחריג, כשמן.
אני שלם עם עצמי, מביט במראה כל יום ואוהב את שאני רואה, כן כמה קילו פחות לא היו מזיקים לי אבל בסך הכל אני סבבה עם מראי החיצוני, וטוב לי. ואז אתה נכנס לאטרף או לכל אפליקציה אחרת ונוכח לגלות שלכשאתה שמן אומרים לך לא כי אתה שמן מידי. כשאתה מלא אז הוא לא אוהב מלאים. כשאתה גוף רגיל אז אתה לא רזה מספיק. וכשאתה רזה מספיק אז אתה לא שרירי וגברי. כשאתה שרירי אז זה "טו מאץ" בשבילו והוא מחפש משהו יותר נערי. כשאתה שעיר אז אתה לא מטופח, כשאתה מגלח אז זה מציק, כשאתה עושה לייזר אז אתה יותר מידי הומו וכשאתה חלק אז הוא מחפש גברי יותר. ואצלי זה עוד בקטנה אבל משיחות עם חבריי השמנמנים וגם אלו שאינם מסתבר שמדובר פשוט באפליקציית השנה בהורדת הערך העצמי למשתמשים ולא משנה כמה שווים הם (והם שווים מאוד). מה יהיה עם הגברים של ימינו? אני גם שיפוטי וביקורתי אבל יש גבול, לא?
ואז בא הקמפיין
התעוררתי בבוקר, הלכתי לעבודה ובדרך שמתי לב לשלטים המכסים כל פינה בתל אביב, "כשהילד שלך משמין החיוך שלו קטן", עם תמונה ענקית של ראשו של ילד מסכן שלקחו את פרצופו והקטינו בפוטושופ ושאר עזרים עד כדי לעג ביחס לראשו, ותחתיהם המשפט: "1 מכל 4 ילדים בישראל סובל מהשמנת יתר". חברים, אוכלוסייה, מדינה יקרה: 1 מכל 4 ילדים קם היום בבוקר ליום שלם של התעללות מצד חבריו לכיתה בגלל הקמפיין ההסתה המבזה והמשפיל הזה שנותן לגיטימציה לחברה שלמה לראות באנשים שמנים מטרה חיה שצריכה טיפול מידי. הקמפיין לא רק שאינו מעלה את המודעות אלא יוצר בקרב אותם ילדים, נערים ואף בוגרים תחושת אשם, בושה ומציג אותם באור שלילי לכל החברה, כך שפעם הבאה שנראה איש שמן ברחוב נסתכל עליו באור מוזר. אור שמן.
כך לא מחנכים לשינוי או למודעות תזונתית. הקמפיין הזה הוא שווה ערך לקמפיין שססמתו: "הומו? כבר נבדקת?". מפלה ומבזה. עצוב וחשוך. מקווה כי ישכילו להוריד את השלטים המביכים הללו במהרה, ובמידה ובאמת ירצו ללמד את החברה כיצד להיות יותר בריאים אז יש דרכים אחרות לכך, דרכים המסבירות לכלל האוכלוסייה על הרגלי אכילה ותזונה נבונה, ולא על ידי שימת דגש ואפליית אוכלוסיה ספציפית והפיכתם לנגע בציבור. וזה כמובן חמור יותר כאשר מדובר בילדים שבדיוק בונים את עצמם וערכם העצמי לא הכי גבוה והם גם כך סובלים מהצקה על ידי חבריהם ואפלייתם רק תחמיר עקב קמפיין זה הקורא "לטפל בשמנים".
התעצבנתי נורא. הרגשתי כל כך רע פתאום. צבט לי בלב לראות את המודעה, פתאום חזרתי לילדות. ואז ראיתי מודעה נוספת מאותו הקמפיין הפעם לא השתמשו בילד, הפעם ציירו לוח מטרה כמו שמשתמשים במטווח צבאי, וקראו לאימהות שלנו לטפל בילדים השמנים, "כל קילו הופך את הילד שלך לפגיע יותר". עצרתי לרגע, נעמדתי, הרגשתי מחנק. תהיתי אם אני רואה נכון, האם באמת הגיוני שבלב תל אביב באמצע יום ישים שלט נייר את הילד שבי כמטרה בה צריך לפגוע, האם שמנים פגיעים יותר? אם אותן אימהות לא תרעבנה את ילדיהם ומהר על מנת שירזו האם יפגעו בילדיהם? כך היה, השתנקתי.
חפרתי לעומק, חיפשתי בכוח, הסבר למה? למה זה כל כך קשה? מה הסרט בירידה במשקל? מה כל כך כואב לאנשים שאני שמן? ולמה זה בכלל מעניין אותי או אותם? ואז הגעתי למסקנה, מסקנות, מסכנות ובעיקר מירמור מדיאטה כזו או אחרת, שפשוט מנעה ממני לחיות וגרמה לי להתעסק כל היום במשקל וב"בעיית המשקל", למה במרכאות? כי מי לעזאזל הגדיר אותה כבעיה? נכון, אתם, אני, הנורמה החברתית, דוקטור שרון, הדיאטנית. והבנתי שחייבת להישאל השאלה: האם זה בסדר להיות שמן?
והתשובה היא: כן!
כן חברים, אני יודע זה קצת מפתיע. אבל זה בסדר להיות שמן. כן זה הגיוני שבדיקות הדם שלי סבבה. כן זה הגיוני שאני בדיוק כמוכם פשוט "מידה-שתיים" מעליכם. כן גם אני אוהב לרקוד, ונהנה מעשיית ספורט מידי פעם, וכן גם אני אוכל ירקות (למרות שנראה שאני אוכל רק המבורגרים). הסיבה העיקרית לכך שלהיות שמן זה בסדר לא טמונה בסוד כמוס ששם אותי כשמן מעל שאר השמנים ואני בסדר והם לא. אלא ממש כולנו בסדר. החשיבה ששמן זה לא בסדר היא היא מוקד הבעיה. ומזמן הרחיקה לכת, והספיקה לפגוע ברבים על הדרך.
מדיאטה לדיאטה, משקילה לשקילה, מותר לי לאכול או לא? מי יכול לחיות ככה ובשקט למשך חיים שלמים? אז חברים, אני שמן, אני יודע, מודע למראה שלי, מבטיח להשתדל ללכת בלי חולצות בטן צמודות ובכל זאת להיות אני, ובלי לחץ. בכיף שלי. מרצוני. זו הבחירה שלי להיות "כזה".
לא לא כואב לי שמשווים אותי לרן רהב, לירון ברלד או לצמד התירסים. להפך זה אפילו מחמיא לי. אבל באמת שאם תסתכלו מעבר למראה השמן והמשקפיים אז יש שם הרבה יותר ואנחנו, כמו בעלי העיניים המלוכסנות, לכל אחד מאיתנו אופי שונה. לא כולנו חזירים. לא כולנו בהמות (אני באופן ספציפי כן). כל שמן והאופי והיופי שלו.
אני קורא לכל השמנים ובפרט הגאים "אמברייס יור באדי" או בעברית "חבק/אמץ את גופך", כן קצת כמו בפרסומות הקיטשיות לתחבושות או לברנפלקס אבל כל כך נכון ואמיתי. אמצו את גופכם ותנו לנשמה שלכם חיבוק ונשיקה גדולה. ולכל הרזים והחטובים החמודים הכי חשוב פעם הבאה שאתם רואים או מכירים אדם שמן, אל תשפטו, אל תחשבו כמה הוא אוכל או אכל, תתעסקו בעניינים שלכם ותבינו שבצד השני מסתתר לב מאחורי כל השומן הסקסי הזה.
ועוד מילה שניים על אהבה וחיפוש אחר האחד:
אני לגמרי מצדד במשפט "אהבה לא בכל מחיר", אבל מצד שני מה הוא המחיר הנכון? איפה שמים את האגו ואומרים כאן אני מוותר כי יש לו אופי מדהים או כי הוא נראה נהדר או כי אני אוהב אותו או נמשך אל מה שיש לו להציע וכו'? אני, לצערי, לא הדוגמה למופת של אדם בזוגיות, אני רווק בדיוק כמו רבים יותר מידי מאיתנו. לא הגיע הזמן שנוריד הילוך ונאמר "רגע... אני 1 והוא נותן לי 2, וזה נהדר לי בתור התחלה". אי אפשר לעבוד עם זה?
אני מסתכל על עצמי ועל כל החברים באתרי היכרויות (לדוגמה) ותוהה האם לא הגיע הזמן שנתחיל לאהוב? לא מגיע לנו? אבל חייבים להבין שאי אפשר לבקש הכל! כמה פעמים קרה לנו שיצאנו לדייט ואמרנו: "הוא נורא חמוד והטעם שלי אבל חסר בו xyz". חברים, במסע למציאת אהוב לבכם אין מושלמים, אבל אם קצת תלמדו להתגמש ולהאמין בעצמכם ובדייט שאתכם תראו איך פתאום הכל מתחיל להיות יותר בהיר וכייפי. יש כל כך הרבה אנשים טובים שחבל לפספס. אם זה קורה לכם הרבה סימן שצריך לעשות בדק בית, כי מי שיבוא בגישה קלילה וטובה יעזור גם לצד השני להרגיש משוחרר (ושוב זו הכללה גסה וברור שיש אנשים שלא ישתחררו מהר כל כך כי ככה הם בנויים, ובכל זאת, רובנו כשהאדם מולנו נחמד, כייפי ומחייך אז אנחנו משתחררים).
אני מאחל לכולנו שנמצא אהבה! שמנים ורזים, להט"בים וסטרייטים - העיקר מאושרים! ולכל ההורים שתוהים בקנקנם של ילדיהם בין אם הם גייז ובין אם הם שמנים או גם וגם, חבקו את ילדיכם, הראו להם את ההבנה ותנו להם אהבתכם, הסבירו להם כי במידה והם נתקלים בשלטים בוטים ואלימים אלו זה לא אומר שהם לא בסדר. כולנו בני אדם. כולנו שווים. בתקווה שיוסרו וייגרסו השלטים לאלתר.