שמי אל-עד, עם מקף, כי מאז שאני זוכר את עצמי כאדם חירש, אמא שלי הייתה כותבת את שמי עם מקף כדי שאלמד לבטא אותו, ומאז זה נשאר כך. לא שזה עזר, כשאני אומר את השם שלי עדיין מתבלבלים, והתרגלתי שיש לי המון שמות שונים, בייחוד כשאני מזמין קפה, ושואלים אותי מה השם שלי ועל הפתקית מופיעים שמות כמו: ערן, אלדד, גל, בחור שלא שומע, בחור עם חולצה שחורה.

אני בן 40, מתגורר בתל אביב, בזוגיות עם גבר ובמסגרת הורות משותפת עם יעלי, שהיא אישה חירשת וגם לסבית, יש לנו ילד ששמו רז, בן שנתיים וחצי. לפני כחצי שנה שחררתי סרט דוקומנטרי שיצרתי בשם "איך מסמנים אהבה", יצירה משותפת עם הבמאית איריס בן משה והמפיק נתי אדלר. הרעיון לסרט התחיל בארוחה עם חברים שכולם חירשים, המפגשים שלי עם החברים החרשים חשובים לי מאוד מפני ששם אני מרגיש בטוח, סוג של חממה. במפגשים אנחנו תמיד מדברים על החוויות שלנו כאנשים חרשים, כיוון שרק אנחנו יכולים להבין אחד את שני כל כך טוב. אני יכול לתאר לעצמי שגם הומואים ולסביות עושים זאת, כי קל להבין אחד את שני כשחולקים משהו משותף.

אל-עד כהן (צילום: יחסי ציבור)
אל-עד כהן. "התקשיתי למצוא את עצמי בקבוצות גאות" | צילום: יחסי ציבור

נכון, אני גם הומו וגם חירש, אבל כשיצאתי מהארון בגיל 17 כבר הייתי חירש. אחרי כל כך הרבה שנים של 'חירשות', דווקא את העובדה שאני הומו קבלתי בקלות. התקשיתי למצוא את עצמי בקבוצות גאות ועם הזמן בחרתי להיות חלק בקבוצת השווים שלי, אנשים חירשים, שמבינים אותי ואת החוויות שלי.

באותה ארוחת ערב, התחלתי לצלם במצלמת הווידאו שלי את השיחות שלנו, השיחות המסומנות שלנו, ואחרי הארוחה התיישבתי מול מחשב וצפיתי בחומרים. נפל לי אסימון, הבנתי שאני רואה לראשונה נקודת מבט חירשת, החל מהצילומים שבאמת התמקדו בשפת הסימנים ולא בסביבה ועד לנינוחות הפשוטה של החברים לספר לי ישירות בלי להסביר כל דבר מתוך הנחה שלא מכירים. מעולם לא ראיתי סרט מנקודת מבט חירשת בארץ, כל הסרטים שנעשו בארץ על החירשים נעשו על ידי אנשים שומעים מהמקום שלהם, כלומר הם ניסו להבין מה אנחנו, האנשים החירשים מפסידים בגלל שאנחנו לא שומעים. החלטתי שאני רוצה לעשות סרט מהמקום של מי אנחנו בזכות החירשות שלנו. בדיוק כמו שסרט על הומואים מנקודת מבט של אדם גאה תעבור אחרת מאשר אם הסרט יסופר מנקודת מבט של סטרייט, זה מאפשר לדבר בגובה העניין, לשמור על אותנטיות ולנטרל התנשאות סמויה.

אל-עד כהן (צילום: יחסי ציבור)
"ניגשו אלי אבות שהתרגשו מכך שסופסוף נתנו מקום לאבהות פעילה" | צילום: יחסי ציבור

מאותו הרגע עשיתי הכל כדי שזה יקרה. התחלתי לחקור ולשאול וכך נפגשתי עם נתי אדלר, במאי של סרטי דוקו שליווה אותי מהרגע הראשון והפך למפיק של הסרט ועם איריס בן משה, שאז הייתה סטודנטית לקולנוע וגם מתורגמנית לשפת הסימנים, והשילוב הזה הוביל אותנו לביים יחד את הסרט הדוקומנטרי הראשון שלנו "איך מסמנים אהבה". תהליך שלקח לנו 5 שנים, בהן עבדנו לבד ללא אמצעים עד שערוץ 8 של הוט נתן לנו את ברכת הדרך, ואליו הצטרפה גם הקרן החדשה לקולנוע. ולכן לא היה מסופק ומאושר ממני כשקטפנו את פרס הקהל בפסטיבל דוקאביב 2017.

"למדתי להכיל לראשונה את האנשים השומעים בחיי"

הסרט הוא סיפור חיי, החל משנותיי הראשונות בהן ניסו לספר לי שאני 'כמו כולם' ובכך נמנעה ממני שפת הסימנים והתפתחה הכחשה עצמאית לזהותי החירשת, הניסיון להיות 'כמו כולם' השפיעה על גיבוש מאוחר מדי של זהותי כאדם חירש, חוויה שמזכירה סוג של יציאה מהארון. בסרט אני חושף את יחסי עם המשפחה איתה גדלתי ועם המשפחה אותה יצרתי, על כל המורכבות הקיימת במסגרת הורות משותפת. היום אני סופסוף יכול להגיד שאני מחזיק בכל התארים: אל-עד, אדם חירש, הומו ואבא.

זכור לי שנתי, המפיק, אמר יום אחד שכשהוא ראה אותי מדבר אל רז התינוק בן כמה השבועות ומרגיש שרז "מתעלם" ממני כאבא שלו, הוא הזדהה והרגיש כך בדיוק כשהפך לאבא. ואז הרגשתי שהסרט הזה הוא על כל כך הרבה דברים, ושלכל אחד יהיה משהו להזדהות איתו.

אל-עד כהן (צילום: יחסי ציבור)
למדתי להגיד: "יאללה אני אבא טוב" | צילום: יחסי ציבור

בכל שבוע אנו נוסעים ברחבי הארץ ופוגשים קהל שיחד איתנו מתרגש, בוכה וצוחק. מעבר ליכולת ההכלה של הקהל להבין לראשונה מה זה להיות אדם חירש, הרבה סיפרו שהם הזדהו איתי כי גם הם הרגישו שונים במשפחות שלהם, חוויות של "כבשה שחורה". ניגשו אלי אבות שהתרגשו מכך שסופסוף נתנו מקום לאבהות פעילה. לראשונה הוצג על המסך מהי אותה תחושה, ואלו קשיים עולים מהמצב החדש בו הם הופכים להיות אבות. אמהות סיפרו לי שהן מאד הזדהו עם יעלי המדהימה, שעברה תהליך מדהים גם כאימא וגם כאישה אל מול גבר. צופה אחת סיפרה לנו שאחרי הלידה, בן זוגה ישן על הספה חודשיים, ועכשיו בגלל הסרט היא מתחילה להבין מה עבר גם עליו.

אבל בעצם מה שהכי ריגש אותי שהקהל פשוט ראה בסרט סיפור עם רקע ודמויות, שהאירו קונפליקטים החוצים גבולות תרבותיים. הקהל ראה אותי מעבר לתווית "חירש", שמזמינה איתה כל כך הרבה דעות קדומות וסטיגמות. היום אני יודע שאני לא מוגבל, כי אני שלם עם החירשות שלי, המוגבלות קיימת אצל אנשים בחברה שמתקשים להכיר במגוון האנשים שחיים בתוכה. אני, כמו כולם, חוטא בעצמי באותה הדרך עם קהילות שאני לא מכיר, ולכן אני מזכיר לעצמי תמיד לא לתייג אנשים בגלל מין, אתניות, דת או אפילו גיל. המגוון חייב להיחשף כבר בגיל צעיר ובמערכת החינוך צריכות לעמוד דמויות מופת איתם יוכלו להזדהות ילדים מגוונים, כל אחד והמודל לדוגמא שלו.

אל-עד כהן (צילום: יחסי ציבור)
"הצלחתי הפעם גם לראות באמת את יעלי, האמא של הבן שלי" | צילום: יחסי ציבור

ואפשר להגיד שבמהלך חמשת השנים שעבדתי על הסרט, הצלחתי להבין את הסיבה שאנשים עושים סרטים דוקומנטריים על עצמם. הסרט הוא סוג של טיפול פסיכולוגי, תהליך תרפויטי הכי טוב שיכול להיות. דרך המבט החיצוני שלי על עצמי ראיתי אותי במצבים קשים, למדתי להכיר את עצמי יותר טוב וגם לראשונה ראיתי את המקום האחר של משפחתי: אמא שלי שלא הכירה קודם חירשים, ועשתה את מה שהיא הכי האמינה לנכון בשבילי ורצתה להפוך אותי להיות כמו כולם, את אבא שלי שבטח לא תיאר לעצמו שיהיה לו ילד חירש, את האחים שלי שנולדו למציאות שיש להם אח חירש שמקבל יותר תשומת לב.

>> איזו קלישאה הומואית אתה? הגיע הזמן לגלות

>> "חושבים שאתם יודעים מי האקטיבי ומי הפסיבי?"

כך הבנתי שיש לי משפחה מדהימה שקיבלה אותי באהבה ואת התהליכים שעברתי, גם כשגיבשתי לעצמי את הזהות החירשת וגם את החיפוש אחר הנטייה המינית שלי. הצלחתי הפעם גם לראות באמת את יעלי, האמא של הבן שלי, ולשמוח שזכיתי שאישה כל כך מדהימה תהיה לא רק האמא של הבן שלי, אלא גם החברה הכי טובה שלי. ולבסוף, ראיתי את עצמי כאבא ולמדתי להגיד: "יאללה אני אבא טוב", וזה ממש לא מובן. הבן שלי נולד שומע, ומתוך החוויה שלי להעניק לו את כל משאבים שאני יכול לגיבוש הזהות שלו כשומע, למדתי פשוט להכיל לראשונה את האנשים השומעים בחיי, כולל בן זוגי שהוא אדם שומע. מכל הסיבות הללו בחרנו לתת לסרט את השם "איך מסמנים אהבה".

אל-עד כהן (צילום: יחסי ציבור)
הפוסטר של הסרט | צילום: יחסי ציבור

הסרט מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ וב-VOD של HOT. לעמוד הפייסבוק של הסרט לחצו כאן