הייתי בן 30. הייתה לי עבודה רגילה, הייתי מביא סחורות ומעביר התלמדויות, ובערב מדי פעם מעשן סמים, עד שיום אחד החלו לי כאבי ראש. תחילה חלשים ואחרי זה חזקים, מאלו שתופסים אותך כל היום. הייתי בטוח שאני יכול לפתור את הבעיה בעצמי ונתתי לימים לחלוף, אבל הכאבים נותרו והתעצמו. ביום הרביעי או החמישי גם התחילה להתנפח לי העין, ואז הבנתי שאני חייב ללכת לקופת החולים.

אחרי שלא ירדתי מהבית שלושה או ארבעה ימים, ניסיתי לרדת למטה ולחצות את הכביש אבל הייתי מסוחרר לגמרי. בקושי רב הצלחתי להגיע לרופא משפחה חביב שבשנייה שראה אותי  אמר לי "עכשיו, מפה, אתה נוסע באמבולנס ישירות לבית החולים".

הגעתי לבית החולים אסף הרופא ולא ידעו מה יש לי, בדיקה אחרי בדיקה עשו לי בניסיון להבין מה יש לי, ולא הבינו. פאק, לא יכלו לעשות לי בדיקת דם פשוטה ולגלות מה הבעיה? איזו חלמאות. עשו לי בדיקות עיניים, ובדיקות אחרות, אבל בסתר לבי ידעתי שיש לי איידס. אני גדלתי בפריפריה בסוף שנות ה-70, וכהומו גדלתי על המשוואה – הומואים שווה איידס שווה מוות, ידעתי שזה יקרה לי ביום מן הימים.

איידס (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"בבית החולים לא ידעו מה יש לי" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

הימים באשפוז חולפים, ורק ביום השביעי גילו מה לא בסדר איתי. הייתי לבד בחדר באותו רגע, אמא לא הייתה שם, והזמינו אותי למשרד של הרופא. לקחו אותי מהמיטה, התיישבתי במשרד קטן עם הרופא התורן והוא אמרי לי "ערן, יש לך HIV".

שני הדברים הראשונים שעברו לי בראש זה איך אני מממן את התרופות ואיך אני אומר את זה לאמא שלי. כמה הן משמעותיות בחיים שלנו האימהות, לא הפחיד אותי אני, או חיי, אלא אמא שלי – מה אני אגיד לה? ומאיפה לי ולה יהיה את הכסף בשביל התרופות? לא ידעתי שאני אקבל את קוקטייל בחינם.

באמצע שהרופא מספר לי את הבשורה המרה, אני קולט שהוא מעיף מבט לעבר השעון. "הלו, מספרים לי שיש לי איידס", והוא תוך כדי עוד יום עבודה שלו ודאי חשב לעצמו "יאללה נקסט, מספיק עם ההומו הזה".

חזרתי למיטה, ואמרתי לאמא "בואי, אני רוצה לדבר איתך". אני ואמא שלי אף פעם לא היינו קרובים, תמיד הייתי בתחושה שאני פחות טוב מאחי שהיה גברי כזה. אמרתי לה שיש לי בעיה, ופרצתי בבכי כמו שלא בכיתי בחיים. אמרתי לה ש"נגעתי בסמים והתמסרתי לגברים זרים", עד היום חקוק לי המשפט הזה.

אבל בכך המאבק לא הסתיים ואפילו לא התחיל. למחרת הרופאים ניגשו אליי בשנית, הם אמרו לי "ערן, יש לך לימפומה". הסבירו לי שזה סוג שלי גידול, אבל כל עוד לא אמרו את המילה המפורשת סרטן, ניסיתי להדחיק. זו הייתה הבשורה המרה השנייה, יום אחרי יום. הסבירו לי מה הולך לקרות, לא יהיה שיער, לא יהיו לי גבות ועמדו על זה שיעבירו אותי לטיפול בתל השומר כי שם יש את ד"ר איציק לוי שייטפל בי ידיים מסורות. ואכן העבירו אותי לתל השומר לאשפוז בהוספיס.

אלו היו ימי מסויטים, כל הזמן החום עולה ויורד, וזעה בלילות עד שנאלצתי להחליף ציפית פעמיים-שלוש בכל לילה מרוב שנרטבו, לא ידעתי מה ייקח אותי קודם - הסרטן או האיידס. פגשתי למחרת את ד"ר לוי והוא החליט לתת לי את שני הטיפולים במקביל – גם כימותרפיה וגם את הקוקטייל, שני טיפולים מאוד אגרסיביים. הייתי כמו חתול דרוס, בלי יכולת לעמוד. איזה חוסר אונים זה להיות על כיסא גלגלים, אפילו לדחוף את עצמי על הכיסא לא הצלחתי כי הייתי חלש מדי. זו תחושה נוראית.

כבר בתחילת הטיפולים שאלה אותי אחת הרופאות אם אני רוצה להקפיא זרע, כי הכימותרפיה פוגעת בו לצמיתות. סירבתי. "אתה בטוח?", היא עוד שאלה, "בטוח במאה אחוז", השבתי וככה על הדרך הלכה גם האפשרות לילדים.

עברו חודשים ארוכים ומתישים של אשפוז בהם התמסרתי לטיפול, כמעט בדרך נס שרדתי אותה בתוספת נכות ברגליים שלא תעבור כבר לעולם. במהלך אותם החודשים למדתי שהגעתי לבית החולים עם cd4 40, מדד שמלמד שהייתי נשא HIV  שנים עד שהתפרץ האיידס, שנים בהן לא נבדקתי, ומי יודע כמה אנשים הדבקתי לאורך הדרך.

אבל בשנות ה-20 לחיי לא עניינו אותי קונדומים, וגם לא הייתה לזה מודעות. הייתי רווק שמתהולל לעתים בלילות, משתמש בסמים, לפעמים גם במזרקים של אחרים - הייתי במסע של הרס עצמי. בכל השנים הללו עניין לי את התחת בדיקה או לא בדיקה, סליחה על הביטוי. תתפלאו כמה להומואים יש יכולת הדחקה מופלאה – מי דיבר באותן שנים על איידס?

לפני שמונה או עשר שנים לא היה ועד מפותח למלחמה באיידס ולא היה פייסבוק, לא הייתי מודע לסכנות או לאפשרויות כמו היום. אילו הייתי נבדק מוקדם יותר חלק מהסיבוכים או הנכות היו עשויים להימנע. אמרו לי שניצחתי את הסרטן, אבל רצה הגורל ולפני שנה וחצי חזרה הלימפומה, צחקתי לרופא צחוק ממורמר "למי אם לא יחזור הסרטן?".

עברתי גם את זה - כבר אין קרחות, השמנתי ויש גבות, אני נראה כוסון ואפילו מתבדח, ויש לי בן זוג בריא ומקסים כבר חמש שנים. עכשיו, שמונה שנים אחרי שהאיידס התפרץ, החלטתי לספר את סיפורי כדי שאנשים יבינו את החשיבות של גילוי מוקדם ובדיקות – אם לא הייתי בת יענה לא היה לי פעמיים סרטן, לא הייתי נשאר עם נכות ברגליים.

היום אני מסתכל על נשאים אחרים ושואל את עצמי "למה לא יכולתי להיות סתם נשא כמוהם, אם רק הייתי נבדק בזמן לא הייתה נשארת לי הנכות הזו". אם הסיפור שלי יוכל למנוע את הסבל ולו לאדם אחד, עשיתי את שלי. אני את העונש שלי כבר קיבלתי.