נולדתי למשפחה חרדית בעיר לוד בשם "מלחמת יום הכיפורים"  לשני הורים ו-7 אחים ואחיות. מיד לאחר הלידה זיהו אצלי תופעה ביולוגית נדירה ששמה אינטרסקס שמשמעותה היא אדם בעל סמנים כרומוזומליים נקביים וזכרים XXY. הוריי החליטו בשבילי שאהיה נקבה, ולכן אחת לחודש קיבלתי הורמונים נקביים שיבטלו את הכרומוזום הזכרי שאיתו נולדתי. במשפחה התייחסו אליי כבן ,ואף כינו אותי "פטריק", "בן-בן" ועוד שמות זכריים נוספים למרות שהוחלט לגדל אותי כבת. כשהתבגרתי החלטתי לקצר את השם המקורי אותו העניקו לי הוריי ל"מיה".

סבא שלי, כשהייתי בן 7, החליט לקחת אותי אליו ולגדל אותי עקב התעללות קשה כלפיי בבית. הוא היה אמנם רב חרדי אבל האדם הליברלי ביותר בחיי, הוא הראשון שהסביר לי מה זה הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ושיתף אותי שגם בתקופת התנ"ך היו דמויות בעלות מגדרים או נטייות מיניות כאלה כמו שלמה המלך שהיה דו-מיני, רות המואביה שהייתה לסבית, יוסף ודינה היו טרנסג'נדרים וגרם לי להבין שזה בסדר להיות מי שאני.

בביה"ס היסודי למדתי במסגרת דתית. המורה שלי באחד השיעורים ביקשה שנביע דעה על דוד המלך ובתשובתי פרטתי את כל מה שידוע לי עליו כמו העובדה שהוא דו-מיני, נוטה להומו ונשי מאוד. היא כמובן  פסלה לי את התשובה ואפילו את המבחן כולו. כשסבא שלי שמע את זה, הוא מיד בא לבית הספר כדי לדבר עם המורה והבהיר לה שהדברים שכתבתי נכונים ושזה בסדר להיות שונה ולקבל את השונה, ואפילו הוסיף משפט שעד עכשיו חרוט לי בזכרון "דגי סלמון לא הולכים עם הזרם". כתגובה היא העלתה לי את הציון ל-80 למרות שלא קיבלה את דבריו. מיד לאחר האירוע סבא שלי העביר אותי לביה"ס חילוני כי אמרתי לו שזה מה שאני רוצה, והוא כיבד את זה.

מגזין פרסונה - ארז (צילום: תומר פיינבורג)
מגזין פרסונה - ארז | צילום: תומר פיינבורג

מאז ומתמיד ידעתי שאני בן, התלבשתי כמו בן,  אהבתי לשחק עם הבנים והמשחק האהוב עליי היה כדורגל. סירבתי לקבל את החזות החיצונית שלי שהייתה שונה מההרגשה הפנימית שלי ולא אהבתי שפנו אליי בלשון נקבה. כדי לעזור לי להבין את המצב שלי טוב יותר, סבי הסביר לי שיש אפשרות במצבים כאלה לעבור ניתוחים ובכך להתאים את החזות החיצונית להרגשה הפנימית.

בגיל 14 כשסבי נפטר נאלצתי לחזור לבית הוריי ולהיחשף שנית לאלימות הקשה מצד ההורים שלי, הם לא תיפקדו כהורים ושוב הרגשתי את אותה תחושה קשה שהייתה בילדותי.

בגיל 16 עבדתי בסבלות בצפון תל אביב, והכרתי את בת הזוג הראשונה שלי וזה נמשך כ-7 שנים. כמובן שהמשפחה לא ידעה כלום, זה היה מקום המפלט שלי, השקט הנפשי שלי ומה שחיזק אותי בתקופה ההיא.

ההתפתחות הנשית שלי התחילה בגיל 17 - קיבלתי מחזור, וזה בלבל אותי, לא הבנתי מה קורה לגוף שלי, למה הוא משתנה? למה אני צריך את המחזור הזה? זה ריסק אותי. היה לי ניסיון התאבדות עקב כך, אך למרות זאת החיים היו חזקים ממני והמשכתי לנהל אורח חיים רגיל.

סיימתי 12 שנות לימוד והמשכתי ללימודי י"ג בהם התמקצעתי במכונאות מטוסים. המשכתי למסלול צבאי למרות שבמשפחה שלי זה לא היה מקובל. כשהשתחררתי, התקבלתי לעבודה בתעשיה האווירית, שם הייתי מחוץ לארון וידעו שאני אוהב נשים ושיש לי בת זוג. גבר שעבד תחתיי, והיה מקורב למשפחתי, ידע על בת הזוג שלי ובכל זאת הוא התחיל איתי כל הזמן, עקב אחריי ולא עזב אותי במנוחה גם בגלל הלחץ שהפעילו עליו הוריי. הוא היה מגיע לבית של המשפחה שלי לביקורים בתדירות גבוהה, הוריי קבעו שהוא חבר שלי והחליטו לשדך לי אותו, אך אני סירבתי. בשלב מסוים עברתי לצפון לגור אצל אחותי במעלות, אך ההורים שלי לא הרפו ולחצו על אחותי לקבל אותו אליה לדירה כדי שנתקרב.  גם את בית אחותי עזבתי ועברתי לגור לבד. הוריי לא ויתרו, לחצו והפעילו מניפולציות רגשיות ששכנעו אותי לאפשר לו לגור איתי.

בוקר אחד הוא הודיע לי שאנחנו מתחתנים ולא באמת האמנתי לו. ובדיעבד אני יודע שהמשפחות של שנינו סגרו אחת עם השנייה את כל הסדרי הנישואים כולל אולם חתונות, תאריך ושמלת כלה בשבילי בלי ידיעתי ועם ידיעתו, וקבעו לי שעליי להגיע לרבנות. עם לחץ מאוד מאסיבי התחתנתי למרות שלא רציתי בכך כלל, ומיד אחרי טקס הנישואים הודעתי לו שאני רוצה גט, אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, ולכן נאלצתי לחיות איתו למרות שהוא ידע שאני נמשך לנשים, וכל אחד מאיתנו ניהל את חייו בנפרד.

מגזין פרסונה - ארז (צילום: תומר פיינבורג)
מגזין פרסונה - ארז | צילום: תומר פיינבורג

שנה לאחר החתונה, התחילה אלימות מצידו כלפיי, הוא פגע בי פיזית ומילולית קשה מאוד. פחדתי ממנו. הוא אמר להורים שלי שהוא רוצה ילד, הם התחילו לאיים עליי ולהכריח אותי בדרכים שלהם, וידעתי שאין לי ברירה אלא להסכים איתם. לפחות דרשתי שאם אני עושה ילדים זה רק דרך טיפולים ולא באופן טבעי. כשקיבלתי את ההורמונים כדי לעשות את ההפריות, התחלתי להרגיש לא טוב, התמוטטתי והיו צריכים לעשות לי החייאה. הייתי שבועיים מחוסר הכרה, כשהתעוררתי הסבירו לי שהסיבה להתמוטטות היא שקיבלתי הורמונים נקביים, דבר שאסור לאדם בגילי שנולד אינטרסקס, ולכן המשכנו את ההפריות ללא הורמונים ואכן נקלט הריון. ההריון היה בסיכון, ובשלושת החודשים האחרונים של ההריון הייתי בביה"ח להשגחה, עד שלבסוף ילדתי בניתוח קיסרי. למרות התנגדותי הנחרצת לנישואים ולקשר שהיה ביני ובין הגבר אליו נישאתי, טיפלתי בתינוק באהבה, ובמקביל המשיכה האלימות כלפיי.

כשהתינוק הגיע לגיל שנתיים והאלימות הייתה מופנת גם כלפיו היה לי ניסיון התאבדות שני, שלאחריו הבנתי שאני לא יכול להישאר בבית איתו, ולא יכול לתת לילד שלי לחיות את אותם החיים והתחושות שהיו לי בילדותי, וברחתי עם הילד. חיינו כמה שבועות ברחובות, עד שהכרתי מישהי שגרנו אצלה, היא עזרה לנו ותמכה בנו במשך 4 שנים. הגבר לו נישאתי המשיך לרדוף אחרינו ולהטריד אותנו, וכאשר פניתי למשטרה הם הפנו אותי למקלט לנשים מוכות וחיינו שם כחצי שנה. לאחר הליך גירושים שנמשך כ-7 שנים, קיבלתי משמורת מלאה על הילד.

פתחתי דף חדש בו עבדתי תקופה בתור אחמ"ש. הייתה לנו לקוחה קבועה שתמיד דיברה אליי בלשון זכר ופעם אחת כשתיקנתי אותה היא אמרה לי שלא צריך לתקן אותה והיא מקבלת אותי כמו שאני. הרגע הזה נתן לי הארה, אחרי הרבה זמן שהדחקתי את הנושא ולא רציתי להתעמת איתו. באותו רגע אמרתי לעצמי שהגיע הזמן, שזה בוער בי והחלטתי שאני רוצה להתחיל את תהליך השינוי והתחלתי בכך שביקשתי מכולם לפנות אליי בלשון זכר. עם הזמן התחלתי ללבוש ביינדר שהוא אמצעי קשירה של החזה, לקחת הורמונים זכריים וליישם את השינוי שלו חיכיתי כל החיים. שינוי זה הכעיס את הגרוש שלי. הוא התנכל לי, ופנה ללשכת הרווחה בטענה שאני מזניח את הילד. נקבעה לי פגישה עם פקידת סעד דתיה ושוב נתקלתי באמירות טרנספוביות, בחוסר הבנה מוחלט של המצב בו אני נמצא ושל המציאות בה אני חי, דבר שהוביל לכך שלקחו ממני את הילד ואיפשרו לנו להפגש בזמנים ובתנאים מסויימים.

כשהתחילו השינויים הפיזיים, הבן שלי התעניין בשינוי שחל בי וכדי שהוא יקבל ויבין את זה התייעצתי עם ד"ר אילנה ברגר, מנהלת המרכז למיניות ולזהות מינית. אני והילד נפגשנו איתה והיא עזרה לי להסביר לו שאני לא כמו כל הנשים שהוא מכיר, שאני אחר. בתגובתו, הוא אמר לי שהוא יודע, שתמיד הוא חשב שיש לי ראש של גבר והוא קיבל את זה באהבה.

היום, אני ארז, כבר 4 שנים בתוך התהליך. השינוי הזה הוא הדבר הכי טוב שעשיתי בכל חיי. סבא שלי מלווה אותי במחשבות בכל רגע. יחסי לדת השתנה מאוד עם השנים, כיום אני לא מאמין בשום דת אבל עדיין מנהל אורח חיים מסורתי עם ילדי וחשוב לי שהוא ילמד על היהדות. מאוד חשוב לי לתרום לקהילה ולמחות נגד אלימות מכל סוג שהיא. אני לא בקשר עם הוריי ואחיי, האח היחיד שהיה איתי בקשר, נפטר לפני שנתיים.

 >> לכל הסיפורים האישיים

* את הטור ערכה הילה אזולאי כחלק מפרויקט הגמר שלה "פרסונה"