לפני שבוע התקיים מפגש מטעם מועצת ארגוני הנוער בכנסת, לשם הגיעו מגוון ארגוני נוער מכל קצוות הקשת האידיאולוגית, שמעצבים את הדורות הבאים של ישראל. אני הגעתי לשם כש"ש של איגי – ארגון הנוער הגאה.

נכנסנו אל הכנסת, ושם התחלנו לדבר אלו עם אלו. בשולחן לידי ישבה בחורה חרדית בשם רחל (שם בדוי). שאלתי אותה לאיזה ארגון נוער היא שייכת, והיא ענתה לי בנמרצות שהיא מ"צבאות השם". תנועה שהמטרה שלה היא להביא את המשיח.

התדיינו על כל הנושאים שבעולם, הנושאים שבהם עמדו על שפתיי השסעים הקשים ביותר. על היהדות, על מדינת ישראל כפי שהיא כיום, על גזענות ואפליה בארץ ועל הקהילה הגאה. דיון שהסתעף לעוד ועוד כיוונים, כשכל אחת מאתנו מדברת אותו בלהט ונחישות את מה שהיא מרגישה וחושבת. למרות שהיא חרדית, ואני בכלל לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, ומשתייכת לקהילה הגאה.

דיברנו במשך שעתיים וחצי. שתי נערות שמעולם לא דיברנו לפני כן, וכל כך שונות זו מזו. השיחה התנהלה באווירה טובה ומכילה, באווירה של רצון להבין ולהידבר. של רצון לשתול זרעי הרהורים זו בראשה של זו. שום שסע שבעולם לא היה יכול לגרום לי לא לשוחח עם רחל. שום שסע שבעולם לא היה מונע ממנה לדבר איתי, כי שתינו הגענו עם הבנה שלשיחה יש תכלית, גם אם היא לא נגמרת בהסכמה.

אני לא אשנה את ההלכה שעל פיה רחל פועלת כל חייה והיא לא תהפוך את השקפת חיי על פיה בן רגע. אבל עצם העובדה שערכנו היכרות בתוך דיון מעמיק, גורמת לי להרגיש קרובה אליה בהרבה, לרחל, שחיה שנות אור ממני בהמון מובנים. להרגיש בלב שלם שאני רוצה להצליח להכיל אותה בתוך החיים שאני חיה, ושהיא רוצה להכיל אותי, גם אם הדעות שלנו מנוגדות. עובדה, הדבר שהחזיק אותנו משוחחות, מתווכחות ומתדיינות בלהט ובחיוך במשך שעתיים וחצי, היה העובדה שאנחנו כל כך שונות.

דניאל וייל מאיגי בכנסת
דניאל וייל בכנסת, שבוע שעבר

כשהתחלתי לדבר על הנטייה המינית שלי, ראיתי שמשהו בפנים שלה מתקשה. שזה נושא שהיא לא רגילה לדבר עליו, ועדיין, ראיתי בה את המאמץ לשמוע אותי עד הסוף. כשדיברנו על איך מדינת לאום יהודית צריכה להתנהג, כשלדעתי היא לא מצליחה להכיל עד הסוף את כל אזרחיה, ואפילו לא את כל אזרחיה היהודים. למשל יהודים מהקהילה הגאה, שלא יכולים להתחתן במדינה היהודית. הרגשתי שהעלינו יחד נקודות מעניינות למחשבה, שלא הייתי מגיעה אליהן לבד.

את השיחה סיימנו בחיבוק חם ובהחלפת טלפונים. ידענו שעוד נדבר בעתיד, ושתינו הרגשנו שהשיחה הזו הייתה טובה לנו. כי כשמעל הדיון מתנוססת מילה אחת, שום דבר לא יכול להפוך אותו למכוער. והמילה הזו היא "אהבה". כל עוד שני הצדדים נכונים לאהוב, להכיל ולכבד, גם שני האנשים השונים ביותר בעולם יוכלו לסיים שיחה עם רגשות חמים אחד כלפי השני.

השאלה העיקרית שהדהדה בראשי אחרי אותה שיחה הייתה - איך זה הגיוני שהמדינה הזו כל כך קטנה, ועדיין כל אוכלוסייה באה במגע עם כל כך מעט אוכלוסיות אחרות? איך זה שמעולם, לא יצא לי לשוחח עם חרדית? או עם ערבי? למה המסגרות הפורמליות והבלתי פורמליות במדינה, לא מפגישות אותנו יותר אלו עם אלו? איך אני יכולה לאהוב אדם ולהכיל אותו בתוך חיים כל כך מורכבים, כשאיני מכירה אותו ולו במעט?

איך הייתי יודעת מה חרדים מרגישים לגבי המדינה, לגבי היושבים בה, ולא דרך מסנני תקשורת ופוליטיקה, אם לא הייתי מדברת עם אדם, בשר ודם, שזה מי שהוא? איך היא, רחל, הייתה יודעת מה אני מרגישה, אם הייתה בוחרת שלא לשוחח איתי על רקע חילוקי הדעות הלא-פשוטים שיש בינינו?

הכול עניין של בחירה. הבחירה שלי לרצות להקשיב לכל מי שסביבי, גם אם אי ההסכמה בינינו עולה על ההסכמה. הבחירה של אוכלוסייה אחת להכיל את השנייה. הבחירה של שני צדדים בשיחה, להיות חלק מהשיחה.

השאלה הראשונה שרחל שאלה אותי כשהתחלנו לדבר, הייתה אם אני רוצה שיהיה פה עולם טוב יותר. עניתי לה שכן. ומשם, כבר ידענו שיש לנו משהו במשותף.