גננת יקרה ואהובה שלי,
אני לא יודע אם את בין החיים, ובכל זאת, החלטתי לכתוב לך מכתב. הייתי אצלך בגן למשך שנתיים, בגילאי 4-5, והיום אני בן 31. אני גר בניו יורק, סטודנט לתואר מתקדם, נשוי לבן זוגי שאני מאוד אוהב, ועטוף בהמון אהבה ותמיכה ממשפחתי ומחבריי היקרים.
סביר מאוד להניח שאת לא זוכרת אותי, אבל אותך אני לעולם לא אשכח. את החיוך שובה הלב שלך, המבט המרגיע כל סערת רגשות או המגע המלטף כשעשו עליי חרם בגיל 5. הייתי ילד שמנמן שאהב לאכול ולשחק עם הבנות. כל הילדים קראו לי ״סופגי״ ואת היית מחייכת וצובטת לי את הלחי, כמו שרק דודות עושות.
את זוכרת את דני? דני אהב לשחק כדורגל בהפסקות ואימא שלו הייתה מכינה לו את הסנדביצ׳ים הכי טעימים (עם שוקולד השחר). דני לא חיבב אותי, הוא תמיד צחק שהייתי גרוע בכדורגל ושהעדפתי לשחק עם הבובות במקום. אני גם לא חיבבתי את דני. האמת היא שעד היום אני לא מחבב את דני, בעיקר בגלל אותו יום מקולל.
זה כבר עשר שנים שאני מנסה להיזכר בפעם הראשונה בחיי בו הבנתי שלהיות שמן זו קללה. ואז נזכרתי באותו יום רביעי, כשהחלטתי לנסות בפעם הראשונה לשחק כדורגל עם דני והבנים. לא ידעתי לשחק, אז הייתי השוער. את צפית במשחק מהצד עטורה בחיוכך הרגיל. לא עברו שלוש דקות, ואחרי שלא הדפתי את הגול הראשון, דני סינן לעברי: ״יא שמן, יא דבה, לך תשחק עם הבנות - לפחות ככה לא תהרוס לנו את המשחק״. את המשכת לצפות מהצד, ואני שפול קומה ונכלם ממטר השנאה - הלכתי לשחק עם הבנות. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלהיות שמן זה לא קל. אז הבנתי שלהיות שמן זו קללה.
אותו יום רביעי מקולל פתח את הדלת למטחי גידופים, השפלות והקנטות - מצד ילדים אחרים בגן, בבית-הספר, בצבא וברחוב. ואני? אני שתקתי. שתקתי כי פחדתי. פחדתי כי לא ידעתי איך להגיב. לא ידעתי איך להגיב כי אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם בריונות.
עם הזמן, כמו ברוב מקרי האלימות, האלימות שספגתי מאחרים הופנמה והפכתי להיות אלים כלפי עצמי. שנאתי את עצמי, את גופי, את משקלי, את כבדות הליכתי ותנועתי ואת הסנטר הכפול. מאוחר יותר, בגיל 15, התמודדתי עם הפרעת אכילה כי הייתי מוכן לעשות הכול כדי לא להיות שמן יותר. וכך, כל החיים, כבתנועת אקורדיון, עליתי וירדתי במשקל. אבל תמיד, ללא קשר למשקלי, הרגשתי שמן ושנאתי כל חלק בגופי.
לאחרונה פורסם מחקר לפיו רוב הנשאלים חושב שהסיבה המרכזית לבריונות בבתי-הספר היא משקלם של הקורבנות, או במילים אחרות, שומנפוביה. מניסיון אישי, אני מסכים ומזדהה מאוד עם תוצאות המחקר. בתור ילד שחווה לא מעט השפלות וקללות משלל ״סיבות״, כמו למשל לאור חיבתי לבובות ולא לכדורגל, עצם היותי שמן תמיד זכה למקום הראשון בכמות ההגידופים והשנאה. אני בטוח שאם יעשו מחקר המשך, בו ייבחנו האם מורים ומורות, גננות וגננים ושאר אנשי סמכות מתערבים כדי להפסיק את הבריונות התוצאות תהיינה מביכות ומדכאות עוד יותר.
למרבה הצער והאכזבה, גם את גננת יקרה שלי היית נכללת באותה סטטיסטיקה. כי גם את, ברגע האמת, נכשלת. נכשלת בלהעניש את דני על מילות השנאה הפוצעות שלו, ונכשלת בלעטוף אותי בחום ובאהבה שיהפכו עם השנים לביטחון עצמי לעמוד מול מטחי השנאה השומנפובים.
אין לי שום עניין בלמצוא אשמים או בלחפש סיבות למקרי האלימות הנשנים - זו שחוויתי מאחרים וזו שהפעלתי על עצמי. אני כותב לך את המכתב הזה כדי שכל איש חינוך, הורה, איש סמכות, ילד, תלמידה, סטודנט, חיילת, ואיש מקצוע ישמע, יידע ויפנים גם הוא: כל מילה שאתם יורים לעבר אנשים שמנים, אתם יורים עוד כדור בסיכוי שלהם לחיים מאושרים, מממשים ובריאים.
מספר מחקרים פורצי דרך מצאו לאחרונה עדויות להשלכותיה השליליות של סטיגמה המופנית כלפי אנשים שמנים. אחת מהן היא חוסר היכולת לשלוט בתזונה עקב מחשבות אובססיביות אודות הכאב הרגשי שהתעורר כתוצאה מחשיפה לסטיגמה.
עלינו ללמוד אמפתיה מהי, להבין את סבלו של האחר ולחגוג את כשרונותיו - ללא קשר למשקלו. ולא רק לפרגן במחמאות לאנשים רזים או כאלה שירדו במשקל, ולצחוק כי מישהו סיפר עוד בדיחה על שמנים, ולחשוב שהם עצלנים, לא מושכים וחסרי שליטה עצמית.
גננת יקרה שלי, אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. אני לא יכול לדמיין לעצמי מה עבר לך בראש באותו רגע שראית את כולי רצוץ וכואב. אני בטוח שכאב לך גם. יותר מכל, אני רוצה שתדעי שאני נותן לך, ולכל אחד אחר, הזדמנות לתקן את דרכיו. הרי לא נולדנו שומנפובים, לימדו אותנו. אז בואו נלמד מחדש, כך לא יהיו עוד דני-ים שיורים מטחי שנאה בילדים רק כי הם שמנמנים. ובמקומם יהיו דני מרוצה שמפקיע גולים, נדב מאושר שמסרק את הברביות וגננת אחת מיוחדת במינה שמלמדת את הילדים בגן לאהוב את עצמו כמו שהם.
נדב ענתבי-גרושקה הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה ולבריאות הציבור באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק וחוקר קהילות להטב"קיות ולימודי שומן. ביחד עם חבריו לקהילה הגאה הוא הקים את פרויקט BodyPride שמטרתו לקדם דימוי גוף חיובי אהבה וקבלה עצמית