קשה לכתוב הספד על גילה גולדשטיין. קשה ומתעתע. אתמול למשל, לפני שהעליתי פוסט בפייסבוק, התלבטתי בין סרטון שבו היא אומרת "תודה" לאילן פלד ויאיר קידר בתום צילומי הסרט "בבה" לבין תמונה יפה מתוך אותו סרט, שבה רואים כתובית שלה אומרת: "הזנות באה לי בסיטואציה אחרת". בידיעה שהופיעה על מותה בעיתון הארץ, דאגו להדגיש שהייתה שחקנית וזמרת. כאילו שאם חס וחלילה יבינו הקוראים, שמדובר באישה שעבדה שנים ארוכות בזנות, הם לא יתרשמו נכון מהחשיבות שלה כפורצת דרך לקהילה הלהט"בית בכלל והטרנסית בפרט.
>> "כל לילה בתל ברוך יכול להיות הלילה האחרון בחיים שלך"
>> 9 אירועי גאווה מסביב לעולם שאסור לכם לפספס ב-2017
אני בחרתי בסוף בסרטון שבו היא אומרת "תודה". אולי כי ההשתתפות שלה בסרט "בבה", בסצנה פנטסטית שבו היא מלכה על במה חלומית, הוא באמת הפינאלה היפה ביותר שהיה אפשר לסדר לה. כי גילה גולדשטיין, דמות גדולה מהחיים, הייתה יותר מסתם "פעילה בקהילה". היא הייתה חלק מהנוף של תל אביב, חלק מהנוף של הקהילה, תזכורת לעולם אחר וגשר לעולם חדש.
אחד המאבקים הראשונים שלה היה נגד המשטרה. זה היה בשנות השישים. הנוהל היה כזה: טרנסיות שעבדו בזנות היו עומדות במקומות קבועים ברחוב הירקון. המשטרה הייתה עוצרת אותם בסוף הלילה ל-48 שעות ואז משחררת. מעבר לאלימות המשטרתית, הקללות וההשפלות, הייתה בעיה כי השוטרים הכניסו את הטרנסיות לתאים של הגברים. גילה לא חשבה שזה מתאים, ועשתה הרבה בלגן. בסופו של דבר היא ניצחה. הבנות נכלאו בתאים של נשים. זה היה ניצחון קטן אבל משמעותי, והמודעות הזאת ליוותה אותה כל הדרך. גם בבית החולים איכילוב על ערש דוואי, היה על המיטה שלה שלט קטן שביקש לפנות אליה בשם גילה ולא כפי שכתוב בתעודת הזהות.
גילה גולדשטיין נולדה בטורינו וגדלה בחיפה. היא הייתה מאוד ספורטיבית בילדותה, וגם שיחקה קצת כדורגל. אבל בגיל מאוד צעיר החלה להסתובב בגנים הציבוריים של חיפה ולעשות רעש. הייתה לה משפחה חמה, ששמרה איתה קשר לאורך השנים. גם כשעברה לתל אביב, ומשם לערים שונות באירופה, שבהן התאימה לעצמה את המין שרצתה שיהיה לה, וגם עשתה לא מעט כסף. כפי שנמסר מראש, בהלוויה המתוכננת להיום יהיה קודם קטע דתי יהודי רגיל, שבו היא תיקבר כגבר לבקשת המשפחה, ואז טקס של חברותיה וחבריה שירצו להיפרד ממנה כמו שהכירו אותה.
גילה לא הייתה הטרנסית היחידה בדור שלה, אבל היא הייתה היחידה שהבינה שצריך גם להקים קהילה. הדירה שלה בלב תל אביב הפכה בשנים מסוימות לתחנה הכרחית בדרכה של כל טרנסית שברחה מהבית. הרבה לפני בית דרור, הבית של גילה היה המקום בו טרנסיות צעירות למדו, לטוב ולרע, מה מצפה להן בעולם. עם השנים, כשנפתחו בפניהן אופציות אחרות, וזנות לא היתה יותר האופציה היחידה, גילה תמכה בהן וכיוונה אותן לחיים טובים יותר. היא נאבקה כל חייה. באלימות, בהשפלות, ביחס המזלזל, שחלקו בא גם מתוך הקהילה. רק לפני קצת יותר מעשר שנים, כשהוחלט להעניק לה פרס "יקירת הקהילה", היו לא מעט קולות שטענו שהיא סמל לא ראוי. לשמחת כולם, הקולות האלה לא הצליחו למנוע את הענקת האות.
כהומו צעיר, אני מודה שפחדתי ממנה. היא היתה קולנית, ופרובוקטיבית, לא הייתה לה שום בעיה לחשוף את שדיה בית קפה, אם נראה לה שיש מישהו שעדין לא ראה כמה הם מפוארים, וכשזיהתה הומואים צעירים שקצת נבהלים ממנה, הייתה נהנית להבהיל אותם עוד יותר. חברי הטוב חזי לסקלי אהב לשבת איתה שעות ארוכות, ולגבות ממנה עדויות מלילותיה הארוכים. אני הייתי יושב בצד ומקשיב בעניין, אך גם בבעתה קלה.
עם הזמן הבנתי את הקסם שלה ונכנעתי לו. בעשרים השנה האחרונות, הייתי רואה אותה לא מעט בבתי קפה, ותמיד היה לה משהו מצחיק ומעניין לומר. "אני עוקבת אחריך! אני רואה כל מה שאתה עושה!!", הייתה אומרת במבט ממזרי, "ואני שמה לב שאתה לא מזמין אותי לטלוויזיה שלך". "לאיזה טלוויזיה?", שאלתי וגילה היתה מוסיפה תנועת יד, "לכל הפסטיבל זמרים הזה. אני שרה יותר יפה".
היא באמת התגאתה מאוד בשירים שהקליטה בשנות התשעים, שירים שעם חלק מהם גם הופיעה בויגסטוק המפורסם ב-2001. אם מציצים ביוטיוב בסרטון שצולם באותו אירוע, מבינים שהיא חפשה אהבה של קהל, כמו כל אדם שחולם להופיע על במות. שכן גילה לא בחרה להיות זונה טרנסית פורצת דרך. החיים לא נתנו לה הרבה אופציות, וממה שהם חילקו היא עשתה את המיטב. תל אביב והקהילה יהיו הרבה פחות צבעוניים אחרי לכתה. יהי זכרה ברוך.