זו לא בושה להיות פסיבית
אני פסיבית ואני גאה בזה. אבל לא תמיד הייתי גאה בהיותי פסיבית ולקח לי הרבה מאוד זמן לצאת מארון הבושה שרוב הפסיביות נאלצות להתמודד עימו. אך הארון הזה אינו הגיע מהשמיים, אלא הוא ארון שאנחנו ההומואים יצרנו בעצמנו והוא חלק מתופעה רחבה יותר שאני קוראת לה פסיבופוביה. זה התחוור לי בפעם הראשונה כששכבתי עם בחור שהציג את עצמו כאקטיבי. בהתחלה הוא חדר אליי וכשהסתכלתי עליו הוא נראה לי גברי, חזק וטעים. בהמשך שאלתי אותו אם יירצה שאחדור אליו גם, ומשענה בחיוב, אכן חדרתי אליו כי אני גם ורסטילית כשאני רוצה. אבל לפתע שמתי לב שמשהו בי השתנה. אותו בחור סקסי וטעים לפתע נתפש בעיניי כנחות, מוחלש, נשי ופחות טעים. שם, במיטה הפוליטית שלי, הבנתי שקיימת פסיבופוביה, ושהיא לא פסחה גם עליי.
רבים מאיתנו, גברים הומואים, יודעים לבקר את החברה הסטרייטית על כך שהנשים בה מושפלות והמיניות שלהן מדוכאת, בעוד שהמיניות הגברית זוכה לחיזוקים חיוביים. אבל הקוד הקלוקל הזה, לפיו כל גבר שמזיין הרבה הוא גבר-גבר ואילו כל אישה שמזדיינת הרבה היא שרמוטה, חלחל גם אל הקהילה שלנו.
גבר גברי מחפש גבר גברי
אחד המאפיינים של פסיבופוביה היא הקישור בין פסיביות לנשיות. עדות לכך היא בשלל כינויי הגנאי "שזכיתי" להיקרא בחיי: "פסיבית קשה", "חור-בור", "שרמוטה", "פשוטה", ו"בולען". לצערי, כינויי הגנאי שמודבקים להומואים פסיביים כבר הפכו לעניין שבשגרה. מעבר לארון שכולנו כהומואים נאלצים להתמודד איתו, הומואים פסיביים נאלצים להתמודד עם הסטיגמה שמופנית כלפי העדפתם במיטה. וכמו כל סטיגמה, גם לפסיבופוביה יש השלכות שליליות רבות על הבריאות הנפשית כמו גם על ההערכה העצמית של הומואים פסיביים. יש שיטענו כי מדובר בהומור אוחצ'י ושאין להתייחס אליו ברצינות, ובתור אוחצ'ה גאה עליי לומר: פאטוצ'! הומור משקף עמדות אמיתיות והוא אף פעם לא מנותק מסטריאוטיפים וסטיגמה, כי לו היה מנותק – זה לא היה מצחיק אותנו.
חשוב גם לזכור כי פסיבופוביה, כמו כל סטיגמה, יכולה להיות מרומזת ומתחת לפני השטח. לדוגמה, כל כך הרבה מחפשים ב"אטרף" וב"גריינדר" "גברי", "לא נראה בקטע", "הומו רק במיטה" – שלאף אחד מאיתנו לא צריך לחדש שיש סלידה מנשיות וכחלק ממנה גם מפסיביוּת. כל מה שרחוק מהנורמה, שאינו מתיישר עם הגדרת הגבריות הנוקשה – מוקצה ונלעג. כי גם אם אתה הומו, לפחות תהיה גבר ותזיין! אם לא די בכך, אני רק יכולה לדמיין איך דימויים שליליים אלה משפיעים על הומואים ששוקלים או חושקים להיות פסיביים אבל לא מצליחים. ולמה הם לא מצליחים? כי כולנו הפנמנו עמדות שליליות כלפי פסיביות ואנחנו מקשרים בין הרצון להיחדר לבין שלל כינויי גנאי נוראיים.
איך זה קשור ל-HIV?
בטור דעה שפורסם ב"אדבוקט" תחת הכותרת "זה הזמן לשים סוף ליחס המשפיל לפסיביים" (חורחה רודריגז-חימנז, מאנגלית: ליאת קולברסקי), מספר הכותב על ה-Bottom-Shaming שנעשה לחברו שנדבק ב-HIV: "הוא היה צריך להיזהר יותר, כי לפסיביים סיכוי גבוה יותר להדבקה". היו אף שהרחיקו לכת ואמרו: "זה מה שקורה כשאת זונה פסיבית". האצבע המאשימה הופנתה לאדם שנדבק, ואף מילה על האקטיבי שהדביק אותו. אמנם נכון שלפסיביים סיכויי הדבקה גדולים פי עשרה, אך האם האחריות הבלעדית היא שלהם? התשובה היא: חד משמעית לא.
אותו יחס משפיל מזיק גם במקרים שבהם נדרשים גברים שנחדרו להשתמש ב-PEP, טיפול מונע לאחר מגע. הקושי שעליו מעידים פסיביים לגשת אל הרופא ולבקש את הטיפול - צריך להדאיג את כולנו. זו תוצאה ישירה של הפסיבופוביה, וסיבה מצוינת מדוע היא חייבת להיפסק ומיד.
החברה ההומואית היא חברה פסיבופובית, ויש לכך השלכות חמורות. בין אם אתה אקטיבי, פסיבי, ורסטילי, או בתול - הגיע הזמן לעשות בדק בית. אנחנו ההומואים שדוגלים בחופש מיני צריכים באותה המידה להימנע ולמגר את תופעת הפסיבופוביה בקרבנו. כך נעודד יותר הומואים פסיביים להיות גאים במי שהם ובמה שהם מעדיפים במיטה, נשים קץ לכינויי הגנאי שמופנים כלפי פסיביים, וגם נעצור את התפשטות נגיף ה-HIV. אולי אפילו נעודד יותר הומואים להתנסות בפסיביות – שזו חוויה מובטחת. איך שאני רואה את זה, זה ניצחון לכל הצדדים.