רק לפני כשבוע וחצי פורסם תאריך מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, בירת ישראל, וכבר החלו פלגנים בזויים בשכר לעשות שימוש בנושא ככלי ניגוח כנגד הקהילה הגאה. כמובן שכל קשר בין חגיגה אמיתית לבין המצעד בירושלים הוא פשוט היותה תופעת לוואי של נראות להט"בים בעיר הקודש, הבירה שלנו לנצח, והיא מתלווה אך ורק לתחושת השחרור של לצעוד כמו מי שאנחנו, בזמן שאיננו נרצחות.
בניגוד למצעד בתל אביב, המצעד בירושלים הוא לא מסיבה מסחרית וצבעונית, עטורת חופש מיני ונצנצים, אלא בהפגנה חברתית לכל דבר, אבל אפילו ההפגנה החשובה הזו בירושלים, שלומר עליה כי היא חגיגה של חופש ומיניות יהיה שקר גס בכל שנה, הופכת לנשק בידיים נוטפות הארס של ההומופובים.
הכוונות של מארגני המצעד בירושלים טובות, שכן הם מבינים את חשיבותה של הפגנת הנראות בבירת ישראל, למרות ובגלל המצב. הם אמנם הכריזו כי יתאימו את התכנים והלך הרוח למצב הנוכחי, אך הדבר טרם ניכר היטב בפרסומים שלהם, לא במיתוג ולא בתוכן, מלבד סימן הסרט הצהוב.
בעיר הלחות והחוף הדברים נראים אחרת. אחת מפסגות החגיגות בלוח השנה הלהט"ב העולמי, שבוע הגאווה בתל אביב, פשוט לא יכולה להתקיים במתכונתה הרגילה - את זה כבר כולנו מבינים. בזמן שחלק מהתקציבים ממשלתיים להצלת נפשות נוער להט"ב נמצאים בסיכון וניתנים לבעלי תפקידים הומופוביים, בזמן שהשנה חלה עלייה קיצונית של מאות אחוזים בתקיפות להט"ב, אלימות ואפליה – מה בדיוק יש פה לחגוג?
איך נוכל להרגיש שלמים עם עצמנו, לשתות ערק לימונענע גרוס על חוף הים בשמש של יוני ולנענע את הגוף המיוזע בלבוש חלקי לצלילי מוזיקה רועשת הבוקעות ממשאיות, ולחגוג את החיים באירוע מסחרי בינלאומי נוצץ, אל מול כל הרוע הטהור שנחשפנו אליו השנה, כאילו כלום?
כאילו הלב לא מחורר, כאילו אחינו ואחיותינו לא נטבחו, נאנסו, נסו על נפשם, השתגעו והתאבדו, פונו מבתיהם שחרבו, או גויסו לחודשים ארוכים של לחימה קשה כדי להגן עלינו, ועוד כשהם חוזרים הם מואשמים על ידי הקהילה הקווירית העולמית בפשעי מלחמה ורצח עם דמיוני. רמת ניתוק: האינסטגרם של שרה נתניהו.
הדרישה לשנות את אופי האירוע מ-"מצעד" ל-"עצרת" נובעת מהרצון להתאים אותו לזמן הנוכחי, אבל גם כדי להביע תמיכה בבני ובנות הקהילה שנפגעו וכדי שלא יהפוך להיות נשק בידי ההומופובים. יש שיטענו שהמצעד בכל מקרה הוא נשק להומופובים, אבל לכנותו כרגיל "מצעד הגאווה" ולקיים מסיבה עלולה להיות טעות מרה בדעת הקהל לא רק מחוץ לקהילה פנימה, אלא גם בתוכה, ולהסב באמת יותר נזק מתועלת.
קידום נראות גאה זו חובה מוסרית, בפרט בשנה כזו בה חלה הרעה משמעותית במצב הלהט"ב במדינה, וחייבים לצעוד, אך יש פער גדול בין מסיבה פרטית שמטרתה לחגוג את היותך בן אדם בן חורין, שאת זה ניתן וכדאי לקבל, לבין אירוע חגיגי רב משתתפים במימון העירייה, שהיא למעשה מסיבה אחת גדולה.
טוב יעשו מארגני המצעד אם ישנו את אופי אירוע הגאווה הגדול בישראל, וישיבו אותו השנה למטרתו המקורית: הפגנת מחאה. עצרת גאווה להשבת החטופים, ללא תקציבי עתק, ללא במות גרנדיוזיות, ללא משאיות עם מוזיקה רועשת, ללא נצנצים, בלי המיניות המשוחררת שמאפיינת את הקיץ התל אביבי. אמנם לפי המסורת חג דוחה שבעה, אבל אנחנו עדיין בשבעה באוקטובר, לפחות עד שכל החטופים ישובו הביתה.