מטופל שלי, בן 32, גדל במשפחה חמה ועוטפת, שהיה משוכנע שתקבל את נטייתו המינית ולכן יצא מהארון בפניה בתחילת גיל ההתבגרות. בתגובה הוכרח ללכת לטיפולי המרה אצל פסיכיאטר שהסכים לעשות זאת (ללא הצלחה, כמובן). בהמשך נשלח לרבנים, הורחק מאחיו לבל "ידביק" אותם במחלה וכשמצא זוגיות, הוחרם כליל. מטופל אחר שלי, בן 38, גילה את משיכתו לגברים בשלב מאוחר יחסית בחייו וכחלק ממסע הגילוי העצמי יצא מהארון בפני משפחתו כולה. הוא הגיע אליי בבהלה לאחר שסבתו קיבלה התקף לב במעמד החשיפה. עוד מטופל, בן 42, נשוי לאישה ואב לילדים בגיל ההתבגרות, גילה גם הוא בשלב מאוחר יחסית את נטייתו המינית וגם הוא והפיל את משימת הקבלה העצמית שלו על אשתו (בשם ה"כנות") וגרוע מכך, בפני ילדיו המתבגרים, בעיצומו של תהליך גיבוש הזהות.
>> הסבתות הכי גאות בארץ: "מה יש לא לקבל?"
>> "אני גם אריק וגם אריקה, ואל תנסו להגדיר אותי"
רבות דובר ונכתב על חשיבותה של היציאה מהארון מההיבט הפוליטי-חברתי ומההיבט הפסיכולוגי, כחלק מקבלת הנטייה המינית. בטור שכתבתי לפני שנים רבות ל"זמן הוורוד" עמדתי על ההבדל בין היתרונות של יציאה מהארון כחלק מהמאבק הפוליטי של קהילת הלהט"ב לבין השיקולים האינדיבידואליים המתחייבים מצעד בלתי הפיך זה ברמה הפסיכולוגית. מודל גיבוש הזהות המינית ההומוסקסואלית של קאס משמש אבן פינה בקרב מטפלים להט"בים, אך מלבד הניסיון הפשטני לחלק תופעה אנושית מורכבת לשלבים מובנים ומסודרים ולאנוס את המציאות להתנהג לפי השלבים, הוא טומן בחובו סכנה נוספת – בלבול בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית וציפייה שיציאה מהארון תביא את כולם בכל מצב אל המנוחה והנחלה, ללא כל התייחסות לשאלה בפני מי אנו יוצאים לצאת מהארון.
משרד הפנים ומשרד החוץ
תוך כדי הבלבול בין "משרד הפנים" (קבלת הנטייה ע"י האדם עצמו) ל"משרד החוץ" (חשיפת הנטייה המינית בפני הסביבה הסטרייטית), רבים אינם עוצרים רגע לחשוב: בפני מי אנו יוצאים מהארון? האם חייבים לצאת בפני המשפחה כולה? האם יש פרטים במשפחה המוכנים לבשורה וכאלה שאינם מוכנים לה (עדיין או כלל לא)? בתוך המאבק עם עצמו, נוטה האדם להיות מרוכז מדי בעצמו מכדי להעריך את יכולתם של אנשים אינדיבידואליים מסוימים לקלוט את המידע ולהכיל אותו. כשלא נערכת הערכה כזו, עלול להיגרם נזק לא רק לסביבה (למשל, במקרה של האב שגילה את נטייתו ו"הטיל" על ילדיו לקבלה, בלי להתחשב בגילם ובמצבם הנפשי), אלא אף לאדם עצמו, שעלול למצוא עצמו מנודה ע"י היקרים לו מכול.
הסביבה הסטרייטית כמו הסביבה ההומואית מורכבת מאנשים שונים בעלי אישיות שונה, ובכלל זה רמת הומופוביה שונה. המצב הנפשי של הומו ששוקל לצאת מהארון הוא מצב לחץ, הגורם לכל אדם להיות מרוכז בעצמו ולהתעלם מצרכיו של הזולת ומיכולתו לקלוט מידע לא פשוט לעיכול. במהלך היציאה מהארון נדרשת יכולת להתעלות מעבר לצורך המיידי לפרוק את אשר על ליבנו ולערוך סוג של "אבחון" של האנשים שאנו שוקלים להיחשף בפניהם.
החיים אינם תכנית ריאליטי
מיכאל לה-סלה מציין במאמרו על טיפול משפחתי במשבר היציאה מהארון שעל אף העדות להשפעה המבורכת שיש ליציאה מהארון, יש הורים שלעולם לא יהיו מסוגלים לעמוד בקשר עם ילדיהם ההומואים המוצהרים הבוגרים וינתקו כל קשר עמם. בעולם אידיאלי הורים אמורים לקבל את ילדיהם ללא תנאי. יציאה מהארון בפני ההורים תורמת ללא ספק לקבלה העצמית של ילדיהם, אך חוסר קבלה נמצאה כבעלת השפעה הפוכה ועלולה לגרום הימנעות מקשרים ארוכי טווח, מחשש שהדבר יקשה להסתיר את הנטייה מפני ההורים והתרחקות מההורים במאמץ להסתיר את הנטייה המינית.
החיים אינם תכנית ריאליטי, אז לפני שאתם ממהרים ללכת בעקבות אסי עזר או עברי לידר, בדקו מי האדם שאתם רוצים לצאת בפניו, הבינו שגם לו יש מגבלות וצרכים ורק אז קבלו החלטה. הקבלה העצמית שלכם אינה צריכה להיות תלויה בקבלת הסביבה אתכם. לסיפורי היציאה מהארון של ידוענים יש ערך חינוכי רב בטווח הארוך עבור הורים וילדים כאחד, אך אין פירושו של דבר שאם להם זה הצליח, גם לכם זה יצליח.
