השנה החלטתי בפעם הראשונה ללכת למצעד בירושלים. הרגשתי שהגיע הזמן להתמודד עם הפחד שיש לי מהעיר הזו.
כן, אני מודה. ירושלים תמיד הפחידה אותי. אף פעם לא הלכתי למצעד בירושלים, כי תמיד הרגשתי שזו לא באמת העיר שלנו. לא בגלל שהיא דתית או קדושה, כי דתיים וקדושים גם אנחנו יכולים להיות, אלא כי היא רעה, קשה ומדממת.
בדרך מהאוטו לגן העצמאות הלכתי עם חזה נפוח וראש מורם, ספק מתוך גאווה ספק מתוך התגוננות. גאה שאני מגיע לצעוד בירושלים, אבל גם חושש שיזהו שאני בדרך למצעד. שלא יגידו לי משהו או יעשו לי משהו. כאן, בעיר שאני כל כך שנוא.
הגעתי ונכנסתי ישר לתוך ההמון. המון צבעוני מגוון ומכיל, כמו שרק הקהילה הגאה יודעת להיות ברגעיה היפים. בלי מוזיקה או משאיות עם בחורים בתחתונים. אבל עם הרבה יחד. אנשים מיוחדים שצובעים בפשטותם את כל הקושי, הסיבוך והמועקה שבעיר הזאת. הולכים לאורך הרחוב עם דגלים ושלטים ומדי פעם זורקים לאוויר סיסמאות על הכלה, דווקא כאן, בעיר שלא מסוגלת להכיל אותנו.
ואז פתאום בלאגן. וצעקות. ורעש.
מישהו נכנס עם סכין לתוך ההמון וחותך את המצעד לשניים.
לשנייה אחת ראש המצעד ממשיך לצעוד לעבר גן הפעמון, וזנב הצועדים מתעכב בהבנה מאחור. בלי שאף אחד מהם יודע שהלב של המצעד מדמם.
ואז שוטרים על סוסים. עוד מישהו נדקר. ומישהו נתפס. ובכי.
ואנשי ביטחון שרוכנים על הדוקר, וצועדים מבוהלים שרצים לצדדים, ואמבולנסים שמגיעים ומפנים את הפצועים.
ואז שקט. מלווה במלמולים של אנשים שמספרים אחד לשני מה ראו. איך הוא קפץ ודקר, ואז דחף וברח, ונפל ונתפס. וצלמים וכתבים עטים על הצועדים ומקליטים כל עדות, כל סיפור, כל תחושה. תוך דקה כולם מקשיבים לנו, דווקא כאן, בעיר שכל כך אטומה לדרישותינו.
ואז ממשיכים לצעוד. שותקים. פתאום שרים. ושוב שותקים. עד שמגיעים לגן הפעמון.
המארגנים מזרזים את כולם להיכנס לגן המוקף שוטרים. בודקים כל אחד שנכנס ועונדים לו צמיד זוהר על היד, "זה כדי שנדע שאתה מהמצעד".
מאות אנשים יושבים להם בתוך הגן, שהופך ברגע לקדרה מבעבעת של רגשות. כעס מתחלף בעצב, שנאה בחוסר אונים. פחד בתסכול.
וברקע נאומים. כועסים, המומים, מגנים ומבטיחים. וגם רב אחד שמבקש סליחה. ופוליטיקאי שמסביר שזו אינה דרכה של ירושלים. ומנחה שמבקשת שנרגיע את הרוחות ונחבק אחד את השני. כן, דווקא כאן, בעיר שלא מחבקת אותנו.
ומישהו שצועק שלא צריך לחבק. צריך לסגור את העיר. לצאת מהגן הירוק בו כלאו אותנו וללכת לבית ראש הממשלה ולא לזוז משם. ולכעוס. ולצעוק. ולנקום. כי אולי זו לא ירושלים, אבל ירושלים היא הסימפטום למשהו גדול יותר ורע יותר. שצריך להודות שהוא קיים ולהתחיל לטפל בו, ולהתחיל דווקא כאן, בעיר שמתעלמת מהקיום שלנו.
וכולם מקשיבים, אבל אף אחד לא זז. והנאומים ממשיכים. ומישהי שרה.
והאוטובוסים המאורגנים יוצאים חזרה לתל אביב. כאילו מודיעים שהם נתנו לעיר הזו את הצ'אנס שלה, אבל גם להם יש גבול. אולי בפעם הבאה.
ולאט לאט הגן מתרוקן. חלק הולכים להפגנה המתארגנת וחלק הביתה. חלק להיות ביחד וחלק לבד.
אני יוצא מהגן והרחובות מסביב עדיין חסומים. הולך על הכביש הריק ממכוניות. מסביבי אנשים מסומנים בצמיד זוהר, כדי שאדע שגם הם מהמצעד.
אני חותך את הצומת ועובר לרחוב המקביל והומה האדם. מנפח את החזה ומרים את הראש.
אבל הפעם אני כבר לא פוחד. אולי מצפה. שרק יזהו אותי. שרק יגידו לי משהו או ינסו לעשות לי משהו.
דווקא כאן, בעיר שהיום שנאה אותי בחזרה.