בחברה הישראלית הזהות הלהט"בית פוגשת זהויות נוספות; זהויות לאומית, דתיות ועדתיות. המפגש בין הזהויות הוא תהליך של משא ומתן בלתי פוסק, של וויתור והשלמה, או שילוב ומאבק להכרה. הדינאמיקה שנוצרת בין הזהויות מכוננת לא רק את זהותו של האדם, אלא גם משפיעה ומשקפת גם את תרבות הפנאי הלהט"בית, את אופני התקשורת השונים, הרגלי הצריכה וכמובן איך לא, גם את המסיבות.
זו הייתה רק הפעם השנייה שלי באריסה. תמיד התגלגלו אמירות בין החברים שזה פשוט חתונה במקרה הקל, חינה של ממש במקרה הכבד: "תלוי בשישי, אתה חייב ללכת". אז הלכתי, והיה חריף אש. מרגול עלתה לבמה וכולנו היינו בטוחים שהחפלה תתחיל עם "נערי שובה אליי", אבל היא פתחה להפתעתי עם חומות חימר. "טליה דחויה, חרפת העדר, את לא שפויה, את לא בסדר. לא נכנעת, את משוגעת, מה את יודעת על חומות חימר" - זה היה הרגע שהזהות החוקרת שלי כאנתרופולוג הומו מזרחי התגלתה לי מתוך הזהות ההומואית שלי. השתתקתי במקום. "אחות קטנה נפשך הצילי, חומות חימר את לא תפילי", מרגול ממשיכה (במודע או לא) בזעקת חייהם של להט"בים שמתכנסים לכמה שעות להשכחת אותם גילויים של הדרה ודיכוי חברתי מתמשך.
מרגול המשיכה מרגול כמה מלהיטיה העכשוויים וכאלו ישנים יותר, כמה בתימנית, אחד זוהר ארגוב, אפילו אום כול תום. בסופו של הסשן, כשקלטה שהעדר לא מוכן לשחרר אותה מהבמה, צעקה "אין לכם בית?!". זה הרגע בו הרגשתי שהבנתי את סוד הקסם של האריסה. ארזנו את עצמנו והלכנו הביתה. אבל, מה זה בית?
לאריסה או לערוסה?!
באריסה נזכרתי בטעם האריסה של סבתי פרלה ז"ל, כזו שעשתה תמיד באהבה או לא עשתה בכלל. אריסה החזירה אותי הביתה, בלא מובן המילה. לאותם האירועים המשפחתיים, שמצד אחד, שמורים אצלי כחוויה של חיבוק גדול, משפחתיות אינסופית אהבה ושמחה, ומצד שני, אוסף של תחושות זרות, של פטריארכאליות, סקסיזם אפילו, של אותם רגעים בהם הבנתי שלזהות ההומואית שלי אין מקום בחפלה, ובמיוחד בהמשך, כשקלטתי שרחוק יומי מלהתחתן עם ערוסה (כלה) או לזכות בחינה עמוסת שבקיות וצהלולים.
בדיוק את זה האריסה הצליחה לקלף. היא מחזירה להט"בים מזרחיים הביתה, מרחיבה את הגבולות של הקהילה הלהט"בית והקהילה המזרחית בישראל ואפילו סוחפת אחריה לא מעט אשכנזים מתנסים. היא מתמקדת בחוויה השורשית ביותר של הלהט"ב המזרחי ולא מתמקדת בסוגיות מופשטות ורחבות יותר של אמריקה, בנים, אהבה. לפי התיאוריה הקווירית, במסיבה אחת מתגלמת ההדרה הכפולה של זהויות מזרחיות וזהויות להט"ביות, אלו המודרות מעצם שונותן העדתית בתרבות הארצישראלית ואלו המודרות משונותן המגדרית-מינית. הצטלבות מאבקים שכזו מתרחשת במיוחד היום, בישראל 2017, כשהמוזיקה המזרחית עוברת מסך ותדר באופן פופולרי יותר ונבחרי ציבור פוקדים בתים פוליטיים ממופלטה למופלטה.
כמו חינה - רק של גייז
אריסה פשוט מוכיחה בפשטות את הרצון של להט"בים מזרחיים לחזור הביתה, להרגיש שייכות בחינה המשפחתית, להרגיש בנוח עם הגוף המנענע, להתגעגע לקולות הצהלולים של הסבתות שכבר הלכו לעולמן. ארבע וחצי שעות של ענטוזים באומן 17 בתל אביב מנכסות באומנות את רגעי הזרות, שספגנו ועדיין סופגים, גם במרחבים משפחתיים.
בשלוש השנים האחרונות ריכזתי את מחקרו של האנתרופולוג ד"ר אנדרה לוי מאוני' בן גוריון, העוסק בשאלות של זהות ומרחב של יהודי מרוקו בישראל. המחקר שלי פחות עוסק בשאלות אתניות ויותר בשאלות של מגדר ודתיות. ככה שהשילוב בין השניים הוביל אותי להבנות משולבות. תפקידו של האנתרופולוג הוא לפצח את המובן מאליו, להכניס אירועים לקונטקסט תרבותי-חברתי ולהכיר בכוחם של מרחבים וזמנים בשיקוף מציאויות וביצירת עשייה תרבותית.
>> "בגיל 11 גיליתי שאבא שלי מתרומם"
>> התאומים זאכאר: "אין הרבה ערבים הומואים גאים"
אומרים "לכל איש יש שם", גם לאריסה. אנתרופולוגים שמים דגש גם על השפה, על כוחן של מילים להטעין ולטעון באופן סמוי וגלוי מצבים והתנהגויות. השם אריסה הוא לא עוד אקורד זיהוי מזרחי, אלא טעמו של הממרח ההוא מבית אמא, מבית סבתא. הגעגוע לטעם שהיה ואיננו. הרצון לאותנטיות תוצרת בית, תוצרת קזבלנקה ולא תוצרת אם-פם.
אלעזר בן לולו הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון וחבר בתכנית "יהדות וזכויות אדם" במכון הישראלי לדמוקרטיה.