אני לא בוכה לעיתים קרובות. האמת, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתי. אתמול נפל עליי התקף בכי בהפתעה. זה קרה אחרי שנודע לי שהמדינה ענתה לבג"ץ בתשובה לעתירה של המרכז הרפורמי לדת ומדינה ועמותת אבות גאים, כי היא לא מתכוונת לשנות את החוק, כך שיאפשר גם לזוגות חד מיניים לאמץ ילדים בישראל. אלו היו דמעות של עצב מעולות בזעם רב, אבל יותר מכל, אלו היו דמעות של ייאוש. אמיתי כזה, טוטאלי.
בן זוגי אוהד ואני גרים יחד בתל אביב כבר 6 שנים. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני, והמשפחות שלנו מקבלות אותנו ומפרגנות לזוגיות מהרגע הראשון. יש לנו כלבה ודירת שלושה חדרים מקסימה באחד הרחובות היפים והשקטים בעיר. עכשיו כל מה שחסר כדי להשלים את האידיליה הזאת, שעברנו הרבה ועבדנו קשה כדי להגיע אליה, זה ילד או ילדה שיהפכו אותנו למשפחה אמיתית כמו שתמיד חלמנו עליה.
תמיד רציתי להיות אבא, מאז שאני זוכר את עצמי. כשהבנתי שאני כנראה הומו בשנות העשרה המוקדמות, לרגע חששתי שאולי זה יפגע בסיכוי שלי להיות אבא, אבל לאורך השנים ראיתי יותר ויותר אבות גאים ונרגעתי. גיליתי שיש דרכים שונות לגיי בימינו להביא ילדים - פונדקאות, אימוץ או הורות משותפת. חשבתי שעכשיו צריך רק לבחור, ואולי זה באמת ככה בתיאוריה, אבל במציאות החיים הרבה יותר מסובכים משחשבתי, או ליתר דיוק, ממשלת ישראל המסוכנת וההומופובית מסבכת אותם.
במשך שנתיים אוהד ואני התלבטנו מהי הדרך הנכונה בשבילנו. אין ערב שהנושא לא עלה לדיון בסלון שלנו. אחרי שהרמנו ידיים מלגשת לתהליך הפונדקאות, שירד מהפרק בעיקר מטעמי תקציב, והבנו שגם הורות משותפת זו לא דרך שתתאים לנו, החלטנו ביחד בלב שלם שאנחנו הולכים לאמץ ילד או ילדה. ממש לא משנה לנו המין, העיקר שיהיה לנו צאצא משלנו שנוכל להרעיף עליו אהבה מבוקר ועד ערב. לקח זמן עד שהפנמנו לגמרי שזה הדבר הנכון וההומני לעשות, אבל מרגע שנפלה ההבנה היא התחזקה מיום ליום. הידיעה שאנחנו הולכים לעזור לנפש אבודה בעולם הפכה לתחושת שליחות אמיתית. לעזור לילד יתום או נטוש לקבל חום ואהבה, חינוך טוב ובאופן כללי את החיים הכי טובים שאפשר לתת לו - אני לא יכול לחשוב על מעשה חשוב יותר שאני יכול לעשות בחיים האלו.
אבל עכשיו גם השאיפה הזאת הופכת לחלום רחוק שנאלץ לגנוז. למה? בגלל שהממשלה שלנו מביכה ופחדנית ובעיקר הומופובית. בלי טיפת בושה, בחלק מהנימוקים של התנגדות הממשלה לעתירת בג"ץ אף נכתב ש"הילד הנמסר לאימוץ נושא תחושת חריגות, ורצוי להימנע מהעמסת מטען נוסף". ממתי אבות גאים זה "מטען" לילד? בשנת 2014 אוניברסיטת מלבורן ערכה מחקר רחב היקף בקרב 500 ילדים למשפחות חד מיניות, ומצאה כי למרות שרובם סובלים מסטיגמות - הם בריאים, ערכיים ומאושרים יותר. בשנה שעברה מחקר נוסף שפרסמה האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, גילה שילדים לאבות הומואים מתפקדים מצוין ומסתגלים למצבים חדשים באותה מהירות כמו ילדים להורים סטרייטים. אז איפה ה"מטען הנוסף" שהם מקשקשים עליו? ה"מטען הנוסף" היחיד שאני רואה פה הוא מטען עודף של הומופוביה.
הגב של הגמל סופית נשבר
איך יכול להיות ששני בחורים מאוהבים שמשוועים להיות הורים, מוכנים לאמץ ילד שהוריו הסטרייטים ויתרו עליו, והמדינה מפנה להם אצבע משולשת? שני אנשים בוגרים, משכילים ומלומדים, שיכולים לפרנס ילד ולדאוג לו לרמת איכות חיים גבוהה ולכמויות אינסופיות של חום ואהבה, נפסלים על הסף רק בגלל שהאהבה שלהם לא כשרה בעיני פרימיטיבים שמאמינים בישות דמיונית ושולטים בממשלה הזאת. על מי אני עובד, הם שולטים במדינה הזאת. בגללם למשל, אין תחבורה ציבורית בשבת לציבור החילוני שאמור להיות רוב בארץ הזאת. הרוב סובל בגלל הדילים של הממשלה והפוליטיקה הדפוקה של המדינה הזאת, שהופכת להיות מדינת דת חשוכה ומפחידה משנה לשנה.
אז לא, אוהד ואני לא נאמץ כאן ילד. במקום להקים משפחה בישראל, נאלץ לרדת מהארץ. הדמעות של הייאוש שכתבתי עליהן בהתחלה, הן באו לסתום את הגולל. זהו, הגב של הגמל סופית נשבר, ויצא לנו החשק לחיות במדינה שיורקת לנו בפרצוף ומתייחסת אלינו כאזרחים סוג ז', חריגים שלהם מגיע סט חוקים משלהם. את החובות אנחנו משלמים בדיוק כמו כולם - משירות צבאי ועד תשלום מיסים - אבל זכויות אנחנו מקבלים בקמצנות, וגם על זה אנחנו צריכים להגיד תודה הרי, כי במדינות אחרות במזרח התיכון היו מזמן מוציאים אותנו להורג "בעוון הומוסקסואליות". אז תודה אבל לא תודה, נמאס לנו להסתפק במועט ולהתנחם בזה שהרשויות שופכות קצת כסף פעם בשנה על מצעד גאווה, וגם זה רק מאינטרסים כלכליים. אם המדינה עושה כל שביכולתה לשים לנו מקלות בגלגלים, וממש מנסה לחסום מאיתנו את האפשרות ואת זכותנו הבסיסית להורות, קצה נפשנו במדינה.
החלום שלנו לאמץ ילד הוא גדול יותר מחלום על מכונית ספורט או בית עם בריכה, הוא החלום האמיתי על החיים האמיתיים. אנחנו לא מתכוונים לוותר עליו ומתכוננים להגשים אותו. זה לא הולך לקרות כאן לצערנו הרב, אבל העיקר שזה יקרה. אם הגענו למצב שבו זכויותנו הבסיסיות נשללות מאיתנו בגלל שלרב זה לא מתאים, כנראה שעדיף לברוח מהמדינה המתחזקת והמתחרדת הזאת בכל מקרה.
>> אנחנו יודעים בדיוק כמה סקס אתה עושה
>> 20 זוגות להט"בים שלא שמים על הפרשי גילאים
>> "תפסו אותי שוכב עם בן דוד שלי וגירשו אותי מהבית"
ולכל המצקצקים שאומרים "יאללה תעופו, ברוך שפטרנו", רק תזכרו דבר אחד, אנחנו בכלל לא תכננו לעזוב את הארץ, אנחנו רק רצינו לאמץ ולהיות הורים. העזיבה את הארץ והפרידה מהמשפחה נראית כרגע מאוד מפחידה, אבל היא בלתי נמנעת. לאוהד יש אזרחות בריטית אז לונדון דווקא כן מחכה לנו. אני בטוח שבבוא היום, כשנשב עם הילד או הילדה שלנו מחובקים בסלון ונצחק יחד, נגיד לעצמנו בלב: "זה היה כל כך שווה את זה".