קוראים לי אפרת קולברג, מוזיקאית שמתגוררת כרגע בתל אביב. לא מזמן עברתי לגור עם בת הזוג שלי, שזה דבר מטורף מבחינתי. פעם ראשונה שהסכמתי להתמסד, כנראה שהיא באמת משהו מיוחד. הוצאתי לפני שנה אלבום ובשירים האישיים יש הרבה אמירות חברתיות ופוליטיות. קראתי לאלבום שלי "אל תדברי על פוליטיקה" בגלל שזו אמירה שאומרים לי כל הזמן. התחושה הכללית היא שעדיף לא להתעסק בזה ועדיף בכלל לא להגיד מה שחושבים, במיוחד אם יש לך משהו להגיד שעשוי להתפרש כשמלאני חס וחלילה.
>> אושיית חיי הלילה סביון צבר נרצח בדירתו
>> "זה שאני פמית לא אומר שאני רוצה להיות הנחדרת הבלעדית"
הוצאתי מתוך האלבום כמה קליפים לרשת כמו "לא בא לי" שיצא כשיר תגובה לסרטון הבית היהודי נגד משפחות חד מיניות, ו"בשבילך" (שכר דירה) שלווה בקליפ שצולם בדירות השכורות הכי פח בתל אביב. הוצאתי עוד שירים כמו "קשיו", שמדבר על העובדה שלא צריך זוגיות, "טוב לי ככה!". אגב, השיר הזה סידר לי הרבה בחורות, פנו אלי והתחילו איתי מלא אחרי שהוצאתי את השיר. כנראה שלא לרצות זוגיות זה דבר מושך. ויש את "בלי הזמנה", שיוצא ממש בימים אלה עם קליפ מרגש בשיתוף פעולה עם נטע פולק ושי רמות, אקרובטיות ואמניות תנועה מדהימות, שגם יתארחו בהופעה הקרובה שלנו.
בגלל דברים קודמים שעשיתי, שואלים אותי הרבה האם גם "בלי הזמנה" הוא גם קליפ פוליטי. קשה לי לענות על זה. מצד אחד השיר הזה נוצר מתוך מקום של רגש ונשמה, השיר וגם הקליפ מבטאים רגש של אהבה וניסיון להשתחרר ממנה זמן רב אחרי שהיא נגמרה. זהו רגש שכמעט כולנו חווינו, ונוצר ממקום אישי ופרטי שלי. הייתה לי בת זוג שאהבתי מאוד, ואחרי שנגמר הקשר לקח לי שנים להצליח להשתחרר מזה. במובן הזה השיר הזה ממש לא פוליטי ובוודאי לא נוצר כדבר פוליטי. העניין הוא שזה שיר אהבה מאישה לאישה, ובקליפ מערכת היחסים מעובדת לתנועה ולמגע בין שתי נשים.
פוליטית מעצם קיומי
לפני כמה ימים שמעתי שפסלו לשידור פרסומת שדיברה על זכויות אדם בכלל, וזכויות של זוגות חד מיניים בפרט. בעידן שבו מדינות רבות בעולם נפתחות לרעיון הנישואים החד מיניים, בעידן שבו העולם כבר מבין שחד מיניות היא לא בחירה, לא מדבקת, ולא מאיימת על מוסד המשפחה או על שום מוסד או אדם אחר, אצלנו נדמה לפעמים שיש רגרסיה בתחום הזה. במקום שבו פוסלים לשידור תשדירים שמדברים על זכויות אדם וזכויות גייז, וישנם נציגי מפלגות ורבנים שמרשים לעצמם לצאת בהצהרות הרסניות כלפי קהילת הלהט"ב, אני חושבת שחשוב מאד להמשיך וליצור יצירות בנושא. היצירה שלי, שכאמור מבחינתי הכי אישית והכי גלובלית (נוצרה ממקום אישי ומבטאת רגש גלובלי), הופכת במדינה הזאת לדבר פוליטי מעצם קיומה. למעשה אני בעצמי יצור פוליטי במדינה הזאת מעצם קיומי, בין אם בחרתי בזה או לא.
העברית היא סקס מניאקית
ככל הנראה, היה לי הרבה יותר קל אם הייתי נולדת במדינה דוברת אנגלית, שם אפשר פשוט לשיר I LOVE YOU ואף אחד לא יודע אם אני שרה לאישה או לגבר. אבל העברית, כמו שאמרה יונה וולך, היא שפה סקס מניאקית. שפה שלא מאפשרת לנו להתחמק. האמת שפעם אחת ניסיתי לקחת שיר שלי ולשיר אותו לגבר, חשבתי שאולי באמת זה יעזור לשיר להתקבל בצורה טובה יותר. אבל פשוט לא הייתי מסוגלת, שרתי את זה והרגשתי שכל הכוונה והרגש פשוט נעלמים מהשיר ברגע שהחלטתי לוותר קצת על עצמי. אני יודעת שיש זמרות שעושות את זה, מחביאות את נטייתן המינית ושרות לגברים, סחתיין עליהן, לא יודעת איך הן עושות את זה. כנראה שהן מוצאות דרך להתחבר לזה גם ככה. אולי אני פשוט לוקחת הכל כבד מדי ונותנת משמעות לדברים, בסך הכל שואו ביזנס. לי באופן אישי אין יכולת להתחבא וגם לא הייתי רוצה. אנחנו, המוזיקאים העצמאיים, כל כך מתאמצים ליצור, בדרך כלל יש לנו עוד עבודה כדי להתפרנס, משקיעים בהקלטות, חזרות ועוד המון דברים, אז מה הטעם בכל זה אם היצירה היא לא אמיתית? אני רוצה להתבטא באופן חופשי לגמרי במוזיקה שלי ולא להתחשב בשום מעצור חברתי.
כשהשיר "לא בא לי" השתחרר לרדיו, נסעתי עם אימא שלי באוטו ואמרתי לעצמי שעדיף שאני אשמיע לה את השיר עכשיו מאשר שהיא תשמע אותו ברדיו או בהופעה. הכנסתי את הדיסק והקשבנו. אימא שלי בכתה וזה לא היה לה פשוט. באופן כללי זה לא היה לה פשוט כל הסיפור הזה של היציאה שלי מהארון. יש מצב שגם לקרוא את הטור הזה לא יהיה לה פשוט. ההורים שלי מאד ליברליים בתפיסה שלהם, מבחינה לוגית, הם בעד לקבל את כולם. אבל בכל זאת היתה להם איזו פנטזיה לגביי, בעיקר לאימא שלי. כשיצאתי עם בחורה בפעם הראשונה, כשעוד גרתי אצל ההורים, בכל פעם שהיא הייתה ישנה אצלי הייתי מוצאת את אימא שלי בוכה בבוקר. זה היה לה ממש קשה. אבל היא לגמרי התגברה על זה. עכשיו היא הכי מפרגנת בעולם, חולה על בת הזוג שלי. קצת לוחצת על ילדים, ברגיל, ואני מאוד גאה בה.
גרתי חמש שנים בשכונת שפירא בתל אביב, שכונה עם טאץ' מסורתי. רוב הזמן היה בסדר, אבל פעם אחת הלכתי עם בת הזוג שלי יד ביד ברחוב ומישהו צעק לנו: "הרסתם לנו את השכונה!". אני נדהמת שזה עדיין קורה בשנת 2017, אבל מנסה לא להתרגש מזה יותר מדי. חוץ מזה, כל עוד אני מופיעה על במות אז מבחינתי כל ביטוי של לסבופוביה משמש לטובתי ונותן לי עוד חומר לקשקש עליו על הבמה.
חוגגים שנה לאלבום ב 12.1 במועדון הבסקולה בתל אביב עם אורחות מיוחדות
>> "הליצן העירום" ממציא אורגזמה מסוג חדש
>> תאלין: "טרנסית שעובדת בזנות מתחילה להתרגל לרמת חיים אחרת"