מעולם לא הבנתי את הטענה שהצבעה בבחירות היא חובה אזרחית. לטעמי היא לא יותר ולא פחות מזכות אזרחית, וכזו שכל אזרח במדינה דמוקרטית צריך להעריך ולשמור מכל משמר, ולו מפני שקיימות גם מדינות לא דמוקרטיות. ועדיין, פעם אחת מאז שהגעתי לגיל הצבעה נשארתי בבית ביום הבוחר. זה היה בשנת 2001, כשאהוד ברק ואריאל שרון התמודדו בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה אחרי הכלום שהשיג ברק בקמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה.
תמיד הייתי איש שמאל, אבל בבחירות בין נציג השמאל שנכשל בתפקידו לנציג הימין שנכנס לתודעה הפרטית שלי אחרי הטבח בסברה ושתילה, בחרתי להישאר בבית. מאוד לא רציתי את שרון על ההגה, אבל לא יכולתי לתמוך במי שנכשל בצורה מוחלטת במילוי תפקידו, גם אם דרכי תמיד הייתה דרכו. ואני חושב שאחרי הלילה – הלילה שבו ראש ממשלה פיטר שר ביטחון על רקע אזהרה של האחרון מפני סכנה לביטחון המדינה - כל אדם רציונלי בימין מוכרח להתנתק ממי שמייצג את דרכו, פשוט מפני שהוא איבד את דרכו.
אם אני שם את עצמי תחת מגבעתו של איש ימין שמאמין במתווה לוין, אני אומר לעצמי היום שזה חשוב מכדי להיזכר – או אפילו להיחשד - כמהלך שכל מטרתו לחלץ נאשם בפלילים. אם אני רוצה לשנות מהיסוד את המבנה של הדמוקרטיה הישראלית, אני רוצה שזה יקרה מהסיבות שמעלה לוין, ולא מהסיבות שבגללן המפגינים מפגינים. אם אני חושב שהמהפכה או הרפורמה המשפטית מצדיקות את ההליכה על פי התהום שנפערה בינינו, על אחת כמה וכמה חשוב לי שהמניעים לה יהיו נקיים. זה קריטי לא רק כדי להעביר את המהלך, אלא גם ובעיקר כדי להכשיר אותו בשיפוט ההיסטורי. בוודאי בהינתן שהוא מייצר את הוויכוח הפנימי החריף ביותר בתולדות המדינה.
הייתי היום בקפלן. הטריגר שמוציא את המפגינים מהבית הוא יריב לוין, אבל כמו כל טריגר, גם זה רק סממן של הבעיה האמיתית. והבעיה האמיתית של המפגינים היא המקום שאליו הגיע שלטון נתניהו, לא מתווה כזה או אחר. השאלה האמיתית שמטרידה אותם היא לא לאן ראש הממשלה חותר, אלא מה מניע אותו ומה עשוי לבלום אותו. חלק מתומכי הרפורמה מבינים את זה, רבים בימין מבינים את זה, וכל מה שנדרש הוא מהלך שיחזיר את הדיון בינינו מהאיש אל האישיו.
בשני הקטבים הפוליטיים נמצאים אנשים המאמינים בלב שלם שדרכם - קיצונית ככל שתיראה בקוטב השני - היא הערובה היחידה להמשך קיומה, רווחתה וחוסנה של המדינה. וכשבאמת בודקים את הדברים, מגלים שלשני הצדדים יש טענות מוצקות. תציצו בהזדמנות בתחקיר "שומרים" על מערכת המשפט, ספציפית על הנתון שלפיו בבית המשפט העליון כיהנו מאז קום המדינה יותר מ-60% גברים אשכנזים ורק 15% מזרחים, ותבינו מאיפה בא לפחות חלק מהדרישה לטלטל את המערכת.
תקראו בהזדמנות את תחקיר "שקוף" על האופן שבו ויקטור אורבן חיסל את הדמוקרטיה בהונגריה – תחקיר שנכתב בינואר 2020, אגב – ותבינו מאיפה באה הטענה שמהלכי הממשלה הנוכחית מהווים ניסיון להפיכה משטרית. יש לנו המון דברים חשובים לדבר עליהם ולגשר עליהם, ומו"מ כזה לא ניתן לנהל עם פרטנר שכל מהלך שלו נתפס – בצדק או שלא – כאקט של הישרדות אישית נטו. כדי לאחות את הקרעים צריך להידבר מתוך אינטרס ציבורי ולא אישי, ובהקשר הזה הנראות היא קריטית בחשיבותה.
אני נורא רציתי שהשמאל יישאר בשלטון ב-2001, אבל לא רציתי את זה מספיק כדי לתת לאדם הלא ראוי להוביל. אם הימין יתנתק מנתניהו לטובת מנהיג שראוי להוביל אותו או אותנו, הוא אפילו לא יסתכן בהכרח באובדן השלטון; וגם אם כן, ממילא שום דבר אחר לא יעמוד בשיפוט ההיסטורי אחרי הלילה. אחרת עוד יישפך חלילה דם, ואני מסרב להאמין שיש בימין יותר מקומץ מטורלל שמאמין ששווה להקיז אותו על מזבח שלטונו של בנימין נתניהו.