אני חושבת שחשוב לכתוב ולספר על כתיבה תומכת, שמהווה חלק ממה שקרוי "תקשורת תומכת חליפית (תת"ח)". זה נושא  חשוב לי מאוד. לא פשוט לי לדבר על זה, אבל זו התנהלות  שאתם צריכים להכיר.  

כתיבה תומכת היא תהליך הדדי ביני לבין המשלבות שלי, בו אנו לומדות לתקשר ביחד כדי שהיה לי קול משלי. מדובר במסע, במהלכו אני לומדת לסמוך על המשלבת והיא עליי.   למידה כזו היא תהליך ארוך, שאורך כמה שבועות, ולעיתים יותר, בו אנחנו מתרגלות כתיבה שלי בתמיכת המשלבת, מנהלות שיחה על הקשיים ביננו כדי שנוכל לכתוב יחד, ומתקרבות מאוד אחת לרעותה.

יש נטייה לסבור שהתהליך הוא טכני מאוד. היכן יש לתמוך בי פיזית, בידי, בגופי, ואיך לנוע עם ידי, מבלי להשתלט על הכיוון ולחוש שליטה על התנועה, שכן התנועה היא שלי. אני גם די שתלטנית ולפעמים נעה בקשיחות, כדי שלא אושפע מהליווי. לא מעט פעמים התוצאה בהתחלה היא "ג'יבריש" מוחלט, כי המשלבת לא באמת מורגלת ללוות אותי ללא השפעה וכי אני לא בדיוק מקלה על משלבות חדשות בראשית התהליך.

אבל, אני חושבת שהעניין לא פחות נפשי מטכני. תחושת ביטחון הדדי באמיתות העשייה וללא ניסיון להשתלט האחת על השנייה, אצלי במודע ואצלה לרוב לא. כמו בכל עניין, קשר נפשי טוב, ביני לבין המשלבת שלי, הוא המפתח לכתיבה תומכת מוצלחת וזורמת. אחר כך באה גם הטכניקה.

אנחנו מתחילות, בדרך כלל, באמצעות ניסוח של שתי אפשרויות של תשובות לבחירה, ורק אחר כך, בהמשך, בתשובה פתוחה, שלה אני מתייחסת לפי מה שיש לי להגיד. ככה בעצם אני מבטאת את מה שעובר לי בראש, כמו למשל, כאשר אני כועסת או צריכה משהו או מתנהגת באופן שמבינים שאני רוצה להתבטא. אני מבטאת מה שאני מרגישה דרך הכתב, כדי שהמשלבת שלי תדע איך לעזור לי ותבין מה קורה. בנוהל הרגיל השוטף, אני פשוט תופסת את העיפרון ואז ברור שיש לי מה לומר. יש גם פעמים שמדובר במשבצת בלו"ז היומי שלי, שאנחנו מנסות לסכם אותו בראשית הפגישה, כך שברור שעכשיו כותבים. אבל מדובר בשלב מאוד ראשוני של התהליך.

אבל לפעמים, אני לא מצליחה לבטא בכתב מה עובר עליי ואז אני מתנהגת בצורה לא מתאימה, ולפעמים מתסכול גם פוגעת במשלבת שלי. זה מעציב אותי מאוד. אומנם. אני חושבת שזה קורה פחות ממה שזה היה קורה פעם, ובעתיד אני מקווה שזה יקרה עוד פחות.

אני מנסה להשתפר ולבטא את עצמי, אבל זה אתגר שאני עדיין מנסה לפצח. יש לי מיתרי קול שיכולים להוציא קולות, אבל אני לא יכולה לדבר. קשה לי להסביר את התחושה שאין לי למעשה קול, ואין לי המילים לתאר את רמת התסכול שאני חווה, כאשר אין לי דרך לבטא כל מה שאני מרגישה וחושבת. אני מקווה שמי שאוהב אותי יודע שמכאן בעיקר נובעים הכעסים והתסכולים שלי. למרות שההורים שלי אומרים שהתופעה הזו אצלי מובנת לגמרי, עדיין קשה לי איתה. מתסכל נורא כשאני עצבנית ומתוסכלת, וכשאני מתבגרת זה כנראה בולט עוד יותר.

קשה לי לדבר על הנושא, אבל אני חושבת שצריך לשמוע איך זה לחיות בל קול. קשה לי, אבל אני חייבת שתשמעו איך זה לחיות בלי היכולת להביע את עצמי. זה כמו לחיות ללא רצון משלי. בלי יכולת לומר את מה שמכעיס ולבטא את מה שאני מרגישה. לא רק כעס.  גם ביטוי קולי ומפורט של אהבה וחיבה. כל זה נמנע ממני, מפני שאין לי קול, אבל אני לא מוותרת על האפשרות שיום אחד אוכל לדבר ולהביע את מה שיש לי על הלב, כי זה יגיע. מילה של לי.