לאחרונה, אני מתנסה בדברים חדשים שאמורים לעזור לי להיות עצמאית יותר. כל מיני סוגי מחשבים ומכשירים טכניים לכתיבה. כל אלה אמורים לעזור לי להפחית תלות במשלבות ולהצליח להתנהל בשאיפה לגמרי לבד. נשמע מדהים, נכון?
אז זהו. שלי זה קשה, אפילו קשה מאוד. אני באמת רוצה להצליח, אני רוצה להיות בכוחות עצמי, אני רוצה עצמאות. אני רוצה מאוד להצליח להשתמש בכל הכלים המדהימים האלה שזמינים לי והכי חשוב הוא שאני רוצה להיות סיפור הצלחה בעיני עצמי ובכלל. שאהיה יותר מאושרת במשך יותר זמן. יותר מרוצה.
אבל זה לא פשוט בשבילי. יש דברים שאני לא מצליחה לעשות. הם יכולים להיראות כל כך בסייסים ופשוטים לכולם, אבל ברגע האמת, ברגע הביצוע, אני קופאת, אני נתקעת בגוף של עצמי, אני לא מצליחה, אני נכשלת. ואז, תחושות קשות של כעס, של תסכול ובושה מציפות אותי. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה לחלוטין על הכל. על התגובות שלי, על התנועות שלי. אני לא מצליחה לשלוט בעצמי. כל הפעמים שאנשים מסביב אמרו או רמזו שאני לא מבינה כלום ולא מסוגלת לכלום, כל האירועים האלה מבעבעים בי, ואני מתחילה להאמין להם. ואז - "בום", אני מתפוצצת על עצמי, על הסביבה, על כולם, מתנהגת לא בהיגיון, מאבדת שליטה.
אחר כך, אני ממש נבוכה, אני מתביישת ומצטערת, אבל זה כבר לא בר שינוי. ההתנהגות נעשתה.
השבוע הייתה לי שיחה מעניינת עם הצוות שלי. נאמר שם המשפט "קשה באימונים - קל בקרב". האמנם? מה איתנו, האנשים שתמיד קשה להם, שתמיד צריכים להתאמץ אפילו בשביל הדברים הפשוטים ביותר" מה באמת איתנו? ומה זה בעצם "הקרב" הזה שכולם מתאמנים אליו? אני מרגישה שהקרב הוא בעצם החיים שלי! ואני ממש לא רוצה חיים שהם קרב.
אני לא חושבת שהפעם יש מוסר השכל ומסר ברור ממה שאני אומרת, אבל המילים האלה הם מתוכי, מהלב שלי.
פשוט תהייה של אדם, שנלחם בקולות מסביב לו, שנלחם לפעמים בעצמו. אדם שרוצה מאוד להצליח ושאוהב מאוד להצליח ,להוכיח לעצמו, וגם לעולם מסביב, שהכל אפשרי .
אני האדם הזה. אבל, אני קצת רוצה מנוחה. בא לי שיהיה לי קל, ובטח קל יותר.
בא לי להפסיק להתכונן לאיזה קרב דמיוני, ופשוט להיות ,לחיות להצליח.
אבל אלו כנראה לא החיים שלי. אצלי כלום לא פשוט. חשוב לי שיהיה פשוט יותר. אעבוד על זה. מילה של לי.