איזה בלאגן יש פה במדינה, כמה רעש. האוזניים שלי כבר מצלצלות. בכל יום יש משהו חדש. בכל יום עצוב יותר מהיום שלפניו. זה מפחיד, ממש מפחיד אותי. כל כך הרבה דברים. אנשים כמוני הם בבעיה גדולה. כשאני אומרת אנשים כמוני, אני כמובן מתייחסת לאנשים שגרים בעיר תל-אביב. סתם. אנשים כמוני הם אלו שתלויים יותר באחרים.
הם אלו שגם בלי כרסום ביסוד הדמוקרטי, הם תמיד באיזה אזור אפור וזה מפחיד. מה יהיה עליי כאישה אוטיסטית אם לא ישמרו עליי? כלומר, לא עליי, לי, אלא על הזכויות שלי שהן שבריריות. קראתי לא מזמן על איזה "איציק" אחד, שכתב שליהיא לפיד היא משריצת אוטיסטים. לא נעלבתי, זה כבר לא מעליב, פחדתי, כי זה מפחיד.
כי אני מרגישה שזה בסדר בתקופה האחרונה להגיד כל מה שנפלט עם רוע וללא מחשבה מהפה וגם לפגוע מאוד באחרים. שמותר לומר הכל והכל פרוץ. אין מעצורים. אז את אותו "איציק" אני רוצה לשלוח לספרי ביולוגיה, כאלה של בית-הספר היסודי, שיקרא שם שבני אדם לא מושרצים, בני-אדם נולדים.
אני ממש כמוך איציק, וכמו בתה של ליהיא לפיד, בת-אדם, עם רגשות והבנה. לך איציק, אני רוצה לומר שאתה מוזמן להשקיע בעצמך וללמוד מה ההבדל בין השרץ והאדם, אולי כדי להבין מהו באמת שרץ. בעיניי, ההבדל העיקרי הוא היכולת שלנו, כ"בני אדם", להרגיש חמלה, לפתח רגישות והתחשבות באחרים, להיות עם רצון לתת ולהעניק לסביבה. להיפך מהשרצים, בני האדם יכולים לראות את האחר, דבר שאתה כנראה מתקשה בו. אני כבת-אדם, מורכבת ככל שאהיה, כבר סלחתי לך.
אחיי ואחיותיי, בני-האדם הישראלים – צאו להפגין בעד החופש, הזכויות האכפתיות לאחר והאהבה! כל אחד מהסיבות שלו, אבל תשמרו על הזכויות שלכם - למול אחרים, למול השלטון, למול כל מי שעלול לקחת אותן מכם. שמרו על החמלה, שמרו על האהבה, שמרו עליי, שמרו על הבת של ליהיא ושמרו על המדינה הזאת, שנולדה מבני-אדם ושתמשיך להיות ולהתקיים בזכותנו, בני האדם.