ביום רביעי הקרוב ייבחר יצחק הרצוג, על פי כל ההערכות, לנשיא ה-11 של מדינת ישראל. נדמה שכדי לסכל את הבחירה הצפויה צריכה להתרחש דרמה יוצאת דופן, כזו שתחשוף את הרצוג כמרגל איראני או כמנהיג העליון של הקו קלוקס קלאן. כל דבר פחות מכך – נניח, לקרוא ליריבה פוליטית "כלבה" – לא יהיה אפילו מכה קלה בכנף המטוס הנשיאותי שקפטן בוז'י מנתב במיומנות סבלנית זה יותר משנה. קמפיין ארוך, חרישי ואפקטיבי יגיע אל קצו, וכשיו"ר הכנסת יכריז על התוצאות הוא גם יאשרר, לכאורה, את מה שכל ישראלי יודע: הפוליטיקאים מנותקים מהעם.
הבחירות לנשיאות השנה מציבות זה מול זו שני מועמדים עם ביוגרפיות קוטביות שכמו נגזרו ממצגת של אבישי בן חיים על ישראל הראשונה והשנייה: גבר צבר לבן וחילוני, צאצא לשושלת אליטיסטית ואיש החברה הגבוהה, מול אישה דתייה ילידת מרוקו ויוצאת מעברה. אבל לא פחות מכך, הבחירות הללו מציבות גם את הציבור הישראלי מול נבחריו. בעוד הרצוג נחשב לפייבוריט המובהק של חברי הכנסת, פרץ נתפסת כבחירת העם. היא גוברת על הרצוג כמעט בכל הסקרים שפורסמו במהלך החודשים האחרונים (מכון דיאלוג ל-mako, גיאוקרטוגרפיה ל"כל העיר" ופעמיים דיירקט פולס – פעם לחדשות 12 ופעם לערוץ 20), לעיתים באופן מוחץ (רק סקר אחד – המדד של כאן 11 – מעניק את הבכורה להרצוג). המדגמים הלא-מייצגים של הרשתות החברתיות מציגים תמונה חדה אף יותר: פוסט ההכרזה של פרץ בפייסבוק זכה ל-82 אלף לייקים, הרצוג – לשבעת אלפים בלבד. העם לייקק את דברו.
אבל העם יכול להגיד ככל שעולה על רוחו; את הנשיא בוחרים חברי הכנסת. וכך, הבחירות לנשיאות צפויות להיות ראיית זהב למידת הניתוק של הפוליטיקאים מהאנשים שבחרו בהם: הציבור רוצה פרץ, "נבחרי הציבור" יתנו לו את הרצוג.
הכל אנשים
האהדה הציבורית לה זוכה פרץ מובנת כמעט מאליה. העובדה שהיא מגלמת בגופה את מיתוס ההקרבה הציוני הפכה אותה לאייקון ישראלי, ומה טבעי יותר מהצבת סמל לאומי בתוך סמל לאומי? מלבד זאת, גם האישיות המחבקת והמכילה של פרץ – שמצטיירת בתודעה הציבורית כמעין סבתא אהובה – נראית הולמת לתפקיד שדורש "לטפח אהבה לעם" ושאר קלישאות קיטש שמנה שמעון פרס בנאום הפרידה שלו. פרץ גם מביאה איתה לראיון העבודה שני פרטים ביוגרפיים שירעננו את הממסד המאובן – היא אישה (אחרי עשרה גברים בתפקיד) ומזרחית (קדמו לה נבון וקצב) – ומחסירה פרט אחד שאמור להיות קלף מנצח: היא איננה פוליטיקאית. זה היה יכול להיזקף לזכותה, אלמלא הבוחרים היו פוליטיקאים בעצמם.
העובדה שהרצוג הוא בחירת הפוליטיקאים המסתמנת לא הופכת אותו למועמד בלתי ראוי. גם לו יש את האישיות הממלכתית הדרושה (כלומר: עמדות חלביות והתרחקות ממוקדי סכסוך), הוא נחשב איש ישר ונעים הליכות (כשהוא לא משתמש בכינויי גנאי מכוערים בעודו רוקם תככים עם מנכ"ל אתר חדשות), והוא נהנה מניסיון מדיני ופוליטי עשיר (כיהן מזכיר הממשלה, כחבר כנסת, כיו"ר מפלגה, כיו"ר אופוזיציה וכשר). את הסטאז' שלו בקירוב לבבות מקצועני עשה בשנים האחרונות כיו"ר הסוכנות – תפקיד שיש המכנים "נשיא העם היהודי". על פניו, הרצוג יכול להיות שילוב מוצלח בין הסגנון הרך של רובי ריבלין והפעלתנות הקדחתנית של שמעון פרס. בעיני מתנגדי נתניהו הוא גם מציג את האופציה הרעה במיעוטה, כמי שייאלץ אולי להתמודד עם בקשת החנינה של נתניהו, מול פרץ הקרובה לראש הממשלה אישית ואידאולוגית.
אבל צריך להיות תמים כדי לחשוב שהרצוג יזכה בתפקיד בזכות סגולותיו וניסיונו ולא בזכות כישוריו הפוליטיים. הבחירות לנשיאות הן לא הצגת מועמדות אנונימית בפני ועדת קבלה בלתי תלויה, אלא כשמן כן הן – בחירות. אמנם, הן מתנהלות בזעיר אנפין ומתחת לאף הציבורי, אך יש בהן קמפיינים, הסתודדויות במסדרונות הכנסת והצבעה בקלפי. יורם דורי, שייעץ לשמעון פרס בקמפיין לנשיאות ב-2000 וב-2007, אמר בכתבה שפורסמה ב-n12 ש"רוב הח"כים מונעים משיקולים אישיים של חברות עם המועמד, ואחרים עושים שיקולים פוליטיים". "כל מועמד עושה בפועל 119 קמפיינים", הוסיפה רונית אקשטיין, שייעצה למשה קצב ב-2000, "זה לא אישי – זה רק אישי".
כך עשה גם הרצוג – פוליטיקאי מיומן עשרות מונים מפרץ. הוא הכין במשך חודשים ארוכים את הקרקע, והעובדה שהשיג 27 חתימות (כמעט רבע מחברי הכנסת) היא לא רק הוכחה לאהדה חוצת מפלגות אלא גם מפגן כוח פוליטי שחצני כמעט (שהרי היו דרושות לו רק עשר חתימות). אלו, בשילוב הנסיבות (כאוס ששבר את הגושים המסורתיים, ראש ממשלה נאשם בפלילים שמעדיף לא להסתבך עם תמיכה פומבית) והעובדה שהוא מפנה ג'וב נחשק, הפכו את הרצוג למועמד המועדף על חברי הכנסת, וניצחונו יהיה ניצחון הפוליטיקה על רצון העם.
אבל בעת הזו, שבה הציבור הישראלי משוסע ומשוסה זה בזה ושמידת האמון במוסדות השלטון נמצאת בשפל חסר תקדים, הקונצנזוס סביב נשיא המדינה הוא כמעט הכרחי. זה נכון לכל נבחר ציבור, כל שכן ל"אזרח מס' 1" שאמור לגלם בתפקידו ובמעשיו את אחדות העם. הנשיא נתפס כאישיות הממלכתית ביותר במדינת ישראל, זה שמרחף כלוויין סטרילי סביב שלוש הרשויות המסוכסכות והשנויות במחלוקת. במידה רבה, הנשיא הוא יושב ראש קבינט הפיוס הלאומי שבני גנץ מעולם לא קיבל. משום כך יש חשיבות מיוחדת לכך שהנשיא יהיה האדם שיכול לאחד סביבו את הציבור – ועל פי הסקרים, האדם הזה איננו הרצוג, אלא פרץ.
לקחי ריבלין
ועם זאת, התשובה האמיתית היא שהאדם הזה – הנשיא ה-11 – לא צריך להיות כלל. השאלה באשר לצורך בנשיא עולה עם כל סבב בחירות, והראשון שהעלה אותה היה למעשה האדם הראשון לכהן בתפקיד. חיים ויצמן כתב לדוד בן גוריון, במכתב שלא נשלח, כי הוא כלל לא מבין מה תפקידו ("נאמר לי כי הנשיא מהווה סמל. עד עכשיו לא עלה בידי להבין פירושה של אמירה מעורפלת זו"). ל"ניו יורק פוסט" אמר כי המקום היחיד אליו מתירה לו הממשלה לתחוב את אפו הוא הממחטה.
בשנים האחרונות אלו צייצני הימין שמקדמים בלהיטות את השיח סביב הנשיאות, בכל פעם על פי כיוון הרוח הנושבת מבלפור: פעם כמוסד שצריך לחסל בשל הוצאותיו (טיעון שמובא, כמובן, כמשקל נגד לביקורת על הוצאות מעונות ראש הממשלה, ומתוך תיעוב עמוק לנשיא המכהן) ופעם כאופציית המקלט של נתניהו ממשפט. השיח הזה אינטרסנטי ואופורטוניסטי, כמובן, אבל השנים הללו אכן הופכות את שאלת נחיצות הנשיא לרלוונטית מתמיד – רלוונטית הרבה יותר מהנשיא עצמו – משום שאם תפקיד הנשיא הוא לאחד את העם, הרי שהכישלון חרוץ.
זו לא אשמת ריבלין, שהוא מן הנשיאים הממלכתיים שידענו. בניגוד לאישים כמו פרס המעורב או עזר ויצמן שלוח הרסן, ריבלין התנהל בבית הנשיא במתינות מופלגת. ריבלין, מכוח השילוב בין אישיותו הפייסנית ושוחרת הטוב לכור מחצבתו האידאולוגי, היה אמור להיות הנשיא המאחד האולטימטיבי: אדם ששורשיו בבית"ר ושמאמין בארץ ישראל השלמה, אבל שזוכה לכבוד גם מניצן הורוביץ ומאחמד טיבי ושפועל מתוך תפיסה ממלכתית, כמעט א-פוליטית. כך, למשל, עשה ריבלין כשהטיל את המנדט לפני חודשיים על נתניהו – בניגוד לצו מצפונו אך בהתאם להשקפתו. אבל דווקא זה היה רגע שהוכיח עד כמה ריבלין בעצם חסר אונים: משמאל הוא הוקע על כך שהוא משמש כצינור פורמלי מבלי להטביע חותם מוסרי, מימין – על כך שהוא מתאונן על חיבוטים מוסריים במקום לשמש כצינור פורמלי.
כך היה לאורך כל כהונת ריבלין, ובפרט בשנתיים האחרונות: בתקופת הקורונה הוא לא ריכך את הטינה החילונית לחרדים; במערכות הבחירות הוא לא סדק את החומה שחוצצת בין תומכי נתניהו ומתנגדיו; ובמהומות האלימות בערים המעורבות הוא לא הנמיך את להבות השנאה בין יהודים וערבים. בסופה של קדנציה, ספק אם ריבלין הצליח לתפור ולו קרע אחד בחברה הישראלית. דווקא ריבלין, שגילם באופיו ובהתנהלותו את התפיסה הנשיאותית הקלאסית, הוכיח עד כמה המשכן הזה מלא בפאתוס וריק ממשמעות. מהבחינה הזו, אין באמת חשיבות לשאלה אם הנשיא הנבחר יהיה נציג הכנסת הרצוג או שתהיה זו נציגת העם פרץ. מוטב שהנשיא הבא יהיה פשוט זה שמבטיח לכבות אחריו את האור.