הסיפור של ג'סיקה איירס נשמע קצת לא ייאמן. שלושה ימים אחרי שילדה את בנה הבכור, בעלה מת בביתם מכדור תועה, מוות אכזרי ומיותר. שנתיים אחרי הטרגדיה, היא עדיין מנסה לאחות את השברים. היום יש לה בלוג, והיא פרסמה את סיפורה שובר הלב בטור מיוחד לאתר popsuger moms. ג'סיקה הקימה עמותה לאלמנות צעירות שהן אמהות. בבלוג שלה, The Singing Widow, היא כותבת על החיים, אובדן ואמהות, ונותנת הצצה לחיים של מישהי שקיבלה את הדבר היקר מכל ורגע אחרי איבדה את החצי השני שלה.
מצאתי את עצמי יושבת, התינוק בן ה-3 ימים שלי בזרועותיי, רועדת מאימה וכאוס כשזוועה התחוללה בסלון שלי. קולות שעומעמו על ידי הדלת הסגורה של סירנות, צעקות ורעשים של אנשים מדברים לעולם ירדפו את החלומות שלי.
קפואה, ובמצב של שוק, כל מה שיכולתי לראות מול עיניי היו הפנים חסרות החיים של האיש היחיד שאי פעם התכוונתי לאהוב, השפתיים שלו לבנות והגוף שלו מוטל על הרצפה בתנוחה בלתי טבעית בעליל. "אני לא יכולה להרגיש את הדופק, אבל הוא חייב להיות בחיים", אמרתי לעצמי. שוטר פתח את הדלת שלי לאט וצעד לעבר המיטה כאילו מנסה לא להפריע לי. בזווית העין יכולתי לראות את הידיים המושטות של בני משפחה מנסים להגיע לתינוק שלי. כשהמילים "הוא מת" יצאו מפיו של השוטר, הכל נהיה שחור.
בחדשות אמרו שזה היה כדור תועה שהרג את בעלי, אבל לעולם לא נדע את כל האמת. הכדור שהרג את ג'סטין הגיע משום מקום ונגד שום היגיון והייתה לו הסתברות סטטיסטית של אחד לאינסוף. בערפול חושים של שכרות, השכן שלנו ירה מהאקדח 9 מ"מ החצי אוטומטי שלו. הכדור הצליח להגיע דרך דלתות הבית שלו, לעבור דרך עשרות עצים ולטוס 60 מטר עד הבית שלנו. הוא עבר את הזכוכית של הדלת שלנו, ואת התריסים, המשיך דרך הסלון ולבסוף עצר כשהוא פגע בג'סטין בראש בשנייה שהוא קפץ מהספה.
עברו שנתיים מאז היום הטרגי ההוא, ובגיל 33, אני מרגישה הרבה יותר עצובה אבל גם הרבה יותר חכמה. לעבור משהו כל כך איום ונורא ומשנה חיים לא משפיע רק על הדרך שבה את רואה את העולם, היא עושה לה טרנספורמציה לחלוטין. יגון הוא דבר מאוד אישי ופרטי, ולמרות שאני לא מתיימרת להיות מומחית בהתמודדות עם אובדן, אני כן יודעת ממקור ראשון איך לחיות איתו. אני אוהבת להשוות את האובדן הזה לצלקת. או אם לדייק – צלקת פנימית על הלב שלך ובמיינד שלך שהולכת איתך לכל מקום. ענן שחור שמרחף מעל כל מה שטוב ויפה עד לסוף חייך.
ב-14 ביוני 2014 אני זוכרת שהסתכלתי על התינוק שילדתי והייתה לי סוג של הארה. השיער שלו היה עבה ומשיי, השפתיים שלו היו אדומות והעיניים שלו היו מהפנטות. ללא צל של ספק, להביא ילד לעולם הזה הוא גורם לתחושות הכי מדהימות שאישה יכולה לחוות בחייה. שני ערבים לאחר מכן היינו כבר בבית, מתחילים להתרגל לזה שאנחנו משפחה.
תינוק בן 3 ימים ובעל מת
אנחנו נוטים להתייחס ליום למחרת כאל "היום שבו המוזיקה מתה". היה לי תינוק בן 3 ימים ועכשיו היה לי בעל מת. הייתי אמא חדשה לחלוטין, ואלמנה בת 31. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד מג'סטין או להגיד לו כמה אני אוהבת אותו. אני רוצה לחשוב שהוא ידע. קברנו אותו ביום שבת, בדיוק שבוע אחרי שג'קס נולד. יום אחרי הלוויה ההמון התחיל להתפזר, ומערכת התמיכה המאוד הכרחית שלי נותרה קטנה. זה כמעט בלתי אפשרי לנסות לצייר תמונה של רמת החשכה שאליה שקעתי. חושך שהוא כל כך מפחיד, עד כדי כך שלא "הרשו לי" להישאר לבד לשנייה. אפילו לא כדי להתקלח.
החיים הם סדרה של בחירות, והבחירה הזאת שלי לחיות התחילה בהחלטה שלי לקום מרצפת חדר האמבטיה ולהאכיל את בני התינוק. "ג'ס, את בסדר שם?", חברה שלי קייסי קראה ודפקה על דלת חדר האמבט, "ג'קס בוכה, הוא צריך לאכול. אנחנו צריכים לשבור את הדלת של האמבטיה?". הזמן נראה קפוא, אבל הבנתי שבעצם עברו שעתיים מאז שנמלטתי לשירותים, מנסה לתפוס את הרגע היחיד שהיה לי לבד מאז שג'סטין מת. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי להתפלש בייסורים ובסבל. ישבתי שם, האור מהמסדרון בהק מתחת לדלת האמבט, ואני שכבתי בבריכת דמעות, מתבוננת ברגליים עוברות וחולפות במסדרון. הלחי שלי הייתה צמודה למרצפת חדר האמבטיה הקרירה, הנחמה היחידה מהכאב. באותו רגע החלטתי שאני מוכנה לוותר לחלוטין. רציתי למות.
היו הרבה קולות במסדרון, מתחננים אליי שאפתח את הדלת. אבל ברקע הצלחתי לשמוע קול קטן שהדהד לי בלב. זה היה ג'קס, הוא היה רעב, וידעתי שאני המקור שלו למזון. "אנחנו שולחים מישהו לחנות להביא פורמולה", שמעתי את אמא שלי אומרת לי. זה היה הרגע המכונן, הרגע שבו הייתי צריכה לבחור – חיים או מוות. הייתה לי איזו הבנה שלמרות שהחיים שחייתי אינם עוד, אולי אני יכולה להתחיל חיים חדשים. הבן שלי היה זקוק לי כדי לשרוד, ואני הייתי זקוקה לו.
לקח לי לפחות 10 דקות להצליח לעמוד על רגליי, אבל ברגע שהצלחתי, התגנבה ללב שלי תחושה של תקווה. החיים הם סדרה של בחירות, והבחירה הזאת לחיות התחילה עם ההחלטה שלי לקום מרצצפת חדר האמבטיה ולהאכיל את בני התינוק.
***
במהלך השנה שאחרי המוות, הייתי כמו זיקית. הפכתי לכל כך הרבה גרסאות של עצמי עד שלא ידעתי מי אני יותר. הייתי אשתו של ג'סטין או האלמנה שלו? האם אני אמא שנשארה בבית ופעם הייתה מוזיקאית, או שאני אוכל אי פעם לשיר שוב? האם אי פעם תהיה לי ההזדמנות להביא עוד ילד לעולם? תמיד רציתי שלושה. כל השאלות האינסופיות האלה וההתחבטויות, אכלו אותי מבפנים. קרוב ל-10 חודשים נעלמתי מכל סצנה חברתית שהיא, רשתות חברתיות או סתם חברה. התחבאתי מהעולם והתבזבזתי לכדי כלום, קליפה ריקה של עצמי הקודמת. ואז זה קרה שוב – הסתכלתי על בני בן ה-10 חודשים וחשתי בושה. התינוק הרעב הזה, שפעם בכה לחלב של אמא, התחיל עכשיו לדבר, ללכת לחשוב. כשהבטתי בבן המהמם שלי, הבנתי שוב שזה היה עבורי הזמן לעוד החלטה, לעוד בחירה בין חיים ומוות.
אני מסתכלת אחורה על השנתיים האחרונות שלי החיים שלי ומבינה כמה בחירות והחלטות הייתי צריכה לעשות כדי להגיע לאיפה שאני היום. הייתי צריכה את עצמי שוב, וזה היה כרוך בלזרוק את עצמי לתשוקה הגדולה ביותר שלי שהפכה לפחד הגדול ביותר שלי – מוזיקה. האהבה שלי להופיע ולנגן הייתה משהו שג'סטין ואני חלקנו, וכעת הייתי צריכה להיות שם לבד. נפלה לידי הזדמנות להצטרף לכמה הופעות של חבר להקה לשעבר שלי. הבחירה הייתה קשה, אבל הבנתי שאם לא אלך על זה, אבלה את שארית חיי בלברוח מהכאב ומהעונג שזה מביא לי.
כשאני עוצמת את העיניים שלי בלילה, אני אוהבת להגיד לעצמי 3 דברים: אני אהיה לנצח אסירת תודה לך, אמא שלי, אני לעולם אעריץ אותך, ג'סטין שלי, ואני תמיד אוהב אותך, ג'קס שלי!
כמה מהציטוטים הגדולים ביותר בחיים מגיעים אלינו ממילים של שירים. ובכן, אני אשאיר אתכם עם המילים האלה של איירוסמית': "החיים הם מסע, לא יעד. ואין לי שום דרך להגיד מה יביא המחר".