כשהתינוק שלי נולד רופא לא הניף אותו באוויר ומיילדת לא שמה לי אותו על הבטן. אבא שלו לא חתך לו את חבל הטבור ולא ליטף לי את המצח. כשהתינוק שלי הגיח פתאום החוצה אף אחד לא היה בחדר כדי לקבל אותו, ואני צרחתי בהלם ובהפתעה. המיילדת שהסתובבה בין שני חדרים רצה אליי ואז רצה החוצה. התינוק שלי נולד פתאום, במפתיע, אחרי שהרופאים ניסו לעשות הכל כדי להשאיר אותו עוד קצת בפנים. "שבוע 26 זה רע מאוד", אמר לי הרופא כמה ימים קודם. "ננסה למשוך עוד קצת. עוד שבוע, עוד יום, עוד שעה".

רופאה צעירה שמעה את הצעקה שלי וזינקה פנימה, תפסה אותו וצעקה: "מהר! תשימו אותו בשקית ניילון! תקראו לצוות מהפגיה! תביאו שקית ניילון! עכשיו!" תוך שניות הגיע הרופא הבכיר מהפגיה, ואחריו רץ צוות עם אינקובטור. אני נשארתי בחדר עם המיילדת, ובלי התינוק שלי. את אבא שלו הוציאו החוצה כמה דקות לפני כן, והוא ישב מחוץ לחדר, שמע את הצעקות וחשב מה שכל אחד היה חושב אם הוא היה יודע שנולד לו תינוק בשבוע 27, וששמו אותו בתוך שקית.

צה"ל מלא מפקדים אמיצים שהיו פגים

לידת פג היא חוויה מטלטלת. היא מטלטלת את הגוף, את הנפש, את הבית ואת המשפחה. היא בלתי צפויה לחלוטין וקורית בבת אחת, ללא הכנה מוקדמת, באמצע החיים. רגע אחד - הריון תקין, ולפתע העולם מתמוטט: ירידת מים, צירים מוקדמים, פתיחה של צוואר הרחם, היפרדות שלייה, ניתוח חירום.

150 אלף תינוקות נולדים בישראל כל שנה, 15 אלף מהם, עשרה אחוז, נולדים פגים. הסיבות ללידת פגים שונות ומגוונות. טיפולי הפריה הגבירו משמעותית לידת פגים, אבל לא רק, ופעמים רבות הרופאים פשוט לא יודעים מה קרה. פירוש המילה "פג" היא פרי שלא הבשיל, וההגדרה נכונה. לפי ההגדרה הרפואית המוקבלת, פג הוא ילוד שנולד לפני סוף שבוע 37. גבול החיות בישראל הוא שבוע 24, והרופאים מחויבים לבצע החייאה בפג שנולד בשבוע 24 או אחרי, אבל למעשה, אם יש עובר בשבוע 22 ששורד, חובה להחיותו גם. פרי הבטן שלא הבשיל עדיין נזרק החוצה ונאלץ להתמודד עם החיים כשהוא חצי אפוי. בשלב מוקדם כל כך של ההריון, המשמעות של שבוע ושל יום הלידה היא קריטית. לפעמים עוד יום או יומיים דוחפים את הפג עוד שלב אחד למעלה, נותנים לו סיכוי להבשלה חלקית של עוד מערכת.

המשמעות היא לא רק בין חיים למות, אלא בין חיים לחיים: אלו חיים יהיו לתינוק שלכם? כמעט כל איבר וכל מערכת עלולים להיפגע. מערכת הנשימה היא אחת ההתמודדויות המרכזיות: כשהריאות לא מפותחות דיין, וגם לא מרכז הנשימה במוח, פגים רבים נזקקים להנשמה מלאה או לתמיכה נשימתית לאורך שבועות. המטרה היא להנשים פגים כמה שפחות, כיוון שהנשמה ממושכת יכולה לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בריאות, אך כשהרופאים מנסים לגמול אותם מההנשמה אפשר לצפות להפסקות נשימה מרובות, לעיתים עשרות הפסקות נשימה ביממה. העיניים אצל תינוק קטן כל כך אף הן לא התפתחו דיין, ופעמים רבות כלי הדם ברשתית לא צמחו - מצב שגורר שבועות של בדיקות וטיפולים מכאיבים וקשים. סכנות נוספות הן דלקת של המעיים ומחלת NEC, שבמקרים קיצוניים יכולה להביא לכריתת אזור המעי הפגוע, ולגרום לתינוק להתחיל את חייו עם שקית תלויה מבטנו. פגים עשויים לסבול גם מדימום מוחי, ממחלת ריאות כרונית, מבעיות מוטוריות, בעיות במערכת העצבים, בעיות גדילה, זיהומים, שיתוק מוחין והפרעות קשב וריכוז קשות.

פגיה (צילום: ויקפדיה Polihale)
ק הפכתי לאמא, וכבר הרגשתי כאילו אני האמא הגרועה ביותר בעולם. אם מחבקת פג בשיטת קנגורו | צילום: ויקפדיה Polihale

למרות הכל, סיכויי ההישרדות לפגים שנולדו החל משבוע 25 עומדים על כ-80%, גבוה בהרבה משנים קודמות. בישראל ובעולם המערבי רוב הפגים שורדים, ועוזבים בסופו של דבר את הפגיה בחיים, ללא פגע, או עם בעיות מינוריות שניתן להתגבר עליהן עם הזמן, ומדביקים את הפער בשנות חייהם הראשונות.

חברים, קרובי משפחה, שכנים וקולגות של הורים שזה עתה הולידו פג מאמינים, ככל הנראה, שאין דבר המעודד יותר הורים לפג הנלחם על נשימותיו מאשר רשימות ארוכות ומפתיעות של פגים שעשו את זה: למשל, אולסי פרי. לאורך השהות בפגיה היה נדמה לי לפעמים שצה"ל בשנת 2015 מלא מפקדים טובי לב ועשויים ללא חת, שכולם, איך לא, היו פגים. האתוס הישראלי, במלוא הדרו, בא לידי ביטוי באינספור בני דודים של חברים, שנולדו גם הם 550 גרם והיום הם מפקדים ב-8200; אחד אף הגדיל לעשות והיה סמ"פ בסיירת מטכ"ל. מרבית הפגים שנולדים בישראל, בסופו של דבר, יהיו בסדר.

"תצמידי רגליים חזק ותתפללי"

חמישה ימים לפני הלידה, בשבוע 26+4, כשאני מאושפזת עם דימום מאסיבי והמוניטורים יורדים, מנהל חדרי הלידה הסביר לי במהירות שהגיע הרגע להחליט. אני עוברת משהו שנראה כמו היפרדות שלייה, ואפשר לחכות, אבל יש אפשרות שלא יצליחו לשלוט בתוצאה, שיפספסו את הרגע, שמשהו יקרה. "אני רוצה את התינוק שלי בפנים". אני מתחננת. "שבוע 26. הוא קטן מדי. איך הוא יסתדר בחוץ?"

הרופאים מסתכלים עלי ושותקים. אני נושמת עמוק, ופתאום אני מרגישה שזרקו אותי לתוך נהר. אני מרימה את הקצה של השמיכה. המיטה כולה אדומה. זה לא יכול להיות טוב, ואכן זה רע. "עכשיו לחדר ניתוח", אומר הרופא. צריך לקבל החלטה. עכשיו. אין זמן לחכות. הסניטר מעביר אותי במהירות מיטה, ומוביל את המיטה לחדר הלידה. אחותי רצה אחרי המיטה ואני צועקת לה שתתקשר לבעלי. היא מתקשרת ואומרת לו להגיע במונית כמה שיותר מהר. הרופא האחראי הולך אחרי המיטה ואומר לי שוב שאני צריכה להחליט מה לעשות. "אבל שבוע 26 זה מוקדם מדי", אני אומרת. "בבקשה. תעשו משהו. תשאירו אותו בפנים. מה הוא יעשה בחוץ?" "בחוץ יהיה לו קשה מאוד", הרופא הטוב אומר לי. "לכן זו החלטה שלך".

ההחלטה צריכה להתקבל עכשיו. בינתיים נכנסת קבוצה של רופאים, ביניהם גניקולוג צעיר שקיבל אותי בתורנות בלילה כשהגעתי. אני מזכירה לו שביום שהגעתי הוא אמר לי בחיוך שנבלה ביחד שבעה שבועות. "אתה הבטחת", אני אומרת כמו ילדה קטנה. "אני רוצה שתקיים את ההבטחה שלך". "זה לא יקרה כבר", הוא אומר. "אני מצטער". "אז כמה אתה נותן לי עוד?" אני שואלת, מקווה לאיזה נס שיחולל רופא צעיר ועייף, והוא מסתכל על הרצפה כשהוא עונה: "עכשיו כל שעה היא קריטית. אז אני מציע שכל שעה תתפללי לעוד שעה".  

אני מרגישה קצת יותר טוב ושואלת את האחות מה אפשר לעשות כדי לא ללדת. "תצמידי רגליים חזק ותתפללי". היא מחייכת ויוצאת. אני לא זזה. אני בקושי נושמת. אני מחכה שהשעות יעברו. אני בשבוע 26+5 ואני מחכה לשבוע 34. אני שוכבת בחדר הלידה לבד וקר לי. רופאה נכנסת שוב כדי לבדוק אותי. היא מרימה את השמיכה ושואלת: "מה זה? למה את שוכבת ככה? למה את מצמידה רגליים?" "האחות אמרה לי להצמיד. כדי שהתינוק לא יצא". הרופאה מסתכלת בי בתדהמה. "זה היה בצחוק!" אני מתביישת בעצמי. איזה טיפשה. בסך הכול ניסו להקל עלי עם חיוך, ואני שכבתי ככה יום שלם.

פגיה (צילום: ThinkstockPhotos)
"על הילד שלי היא שמרה. על הילד שלה אף אחד לא שמר". אחות בפגיה | צילום: ThinkstockPhotos

בסופו של דבר התינוק שלנו נולד בלידה טבעית. שבועות לאחר מכן, כשאנשים שאלו על הלידה, סיפרתי איך התינוק יצא לפתע פתאום, במהירות ובבת אחת, כשלידי לא היו רופא, או אחות, או מיילדת. "מה זה יצא?", תיקנה אותי בנזיפה מישהי. "לא אומרים ככה. התינוק שלך נולד!". אבל אני לא הייתי מסוגלת להשתמש במילה הזו. לא הרגשתי בכלל שילדתי. רק הפכתי לאמא, וכבר הרגשתי כאילו אני האמא הגרועה ביותר בעולם. האמא שלא עמדה במשימה, ולא הצליחה לשמור עליו בפנים. האמא שלא הצליחה להגן על התינוק שלה. אחר כך למדתי שככה מרגישה כמעט כל אמא כשנולד לה פג. 

כמה שעות אחרי הלידה אני נכנסת לפגיה ומביטה בתינוק שלי בפעם הראשונה. גוף קטן ומיוסר, מלא בצינורות ובמין נייר דבק שמחזיק אותם. הוא בצבע בורדו, כי כלי הדם קרובים כל כך לעור, ואין סנטימטר של עור בלי צינור. הוא נולד 717 גרם, וירד בימים הבאים ל-585. לפני הלידה הרופא העריך את המשקל שלו ב-800 גרם, ואני אמרתי, "מה יהיה איתו? זה תינוק? הוא שוקל כמו ארבע חבילות מרגרינה". הוא אמר לי שהוא מעדיף לא להשתמש בדימויים כאלו. אלה לא ארבע חבילות מרגרינה, זה תינוק. התינוק שלי. כל כף ידו בגודל של ציפורן האגודל שלי. הזרוע שלו הייתה בגודל של אצבע אחת של אביו. הוא כל כך קטן שחיתול מגולגל בתוך האינקובטור משמש לו עריסה. הוא נושם לבד, אבל בקושי רב, כך שהוא מחובר לצינורות חמצן כדי להקל עליו, הגב שלו עולה ויורד כשהוא מתנשף.

אני משתדלת, יודעת שהכניסו אותנו שלא בשעות הביקור, לא רוצה להפריע - ובכל זאת לא מצליחה להתאפק. אני פורצת בבכי נוראי. הרגליים שלי לא נושאות אותי ואני צונחת. האינקובטור מיטלטל ובעלי והרופאה תופסים אותי ברגע האחרון ומושיבים אותי על כיסא. אני מתקפלת בבכי ולא יכולה להפסיק. הרופאה הבכירה ניגשת אלי עם כוס מים ואומרת לי: "היום מותר לבכות. אבל אחר כך, עדיף בהרבה להשאיר את הבכי בחוץ". גם ככה מאוד קשה לכולם בטיפול נמרץ.

אני מבקשת לגעת בתינוק. כבר בכניסה לפגיה שטפנו את הידיים טוב טוב וחיטאנו אותן שלוש פעמים. מעתה נעשה את אותה פעולה עשרות פעמים ביום. אני מכניסה את היד שלי בעדינות לאינקובטור, דרך חלון קטן, ונוגעת בו בעדינות, בקצות אצבעותיו. לפתע הוא מושיט את ידו הקטנה ולופת את האגודל שלי.

המטרה: 12 מיליליטר חלב ביום

נכנסתי להריון טבעי קצת אחרי גיל 42. סטיב ואני הכרנו לפני שש שנים, כשאני נסעתי להתנדב בשמורת אריות באפריקה, וסטיב היה מנהל התחזוקה של השמורה. ברגע שראינו זו את זה הבנו שהגענו הביתה. חיינו במשך שנה בזימבבואה, בלב השמורה, ואז הגענו לארץ. כאן סטיב הוא קבלן שיפוצים עצמאי, ואני בעלת משרד יחסי ציבור. במשך שלוש שנים עברתי, אחרי לבטים קשים, סדרות ארוכות של טיפולי פוריות שלא צלחו, עד שהחלטנו לתת לטבע לעשות את שלו, להפסיק ולשחרר. את דבר ההריון גיליתי בתחילת שבוע 17. בשבוע 27 ילדתי.

יום לפני הלידה ביקשתי מהרופא שלא יכנס לרזולוציות של אחוזים וסיכויים וסיכונים ובעיות. שרק יסביר לי בקווים כלליים בפני מה אנחנו עומדים. "התינוק שלכם מאוד קטן", הוא אמר. "נעשה הכל, אבל תדעו שאתם עומדים בפני תקופה ארוכה מאוד". ומה אני אמורה לעשות, אני שואלת את הרופא. לקנות בגדים? חיתולים? מוצץ? מה התפקיד של האמא והאבא? הרופא עונה שההורים צריכים להיות פשוט שם, אבל לאמא יש תפקיד הרבה יותר חשוב, הכרחי ממש לחיים: לשאוב חלב.

פגיה (צילום: ThinkstockPhotos)
אבא שלו חשב מה שכל אחד היה חושב אם הוא היה יודע שנולד לו תינוק בשבוע 27, וששמו אותו בתוך שקית | צילום: ThinkstockPhotos

תינוקות באינקובטור מוזנים בזונדה לאורך חודשים. הנקה לא באה בחשבון – פגים לא מסוגלים לינוק. הרופא מסביר שחלב אם שאוב הוא התרופה הכי טובה שאפשר לתת לפגים, והראש שלי מסתחרר. אני יודעת שיש אצלי בעיה טכנית לשאוב חלב. אני אומרת את זה לרופא. "תעשי הכול", הוא אומר. "זה קריטי". ושוב מבקש, "תעשי הכול".

ביומיים שאחרי הלידה אני עושה הכול בשביל להצליח לשאוב. התינוק לא אכל יומיים, הוא מקבל רק מים עם גלוקוז ולא מסוגל לעכל משהו שאינו חלב אם. הוא כל כך קטן שכל ארוחה שלו היא מיליליטר אחד של חלב, 12 ארוחות ביום. הם צריכים את החלב שלי. שוב ושוב אני נכנסת לפגיה לראות את התינוק שלי ויוצאת להמשיך לנסות. הציצים שלי גדושים, אבל חלב לא יוצא. בכל כניסה לפגיה קוראות לי האחיות, "אמא, יש חלב?" ואני מנידה בראשי. אין. אחות בכירה ניגשת אלי ומנסה לעזור: "שבי! תורידי חולצה. תני להרגיש". אני יושבת באמצע הפגיה, כמעט עירומה. וממששים אותי בצד ימין, ובצד שמאל. האחות מרגיעה: "יש. אל תדאגי. תחממי, תמששי, תנשמי. תתקלחי, תעשי מסאז'. יגיע".

מקצים לנו חדר קטן, ובעלי ואני יושבים יחד שעות ומנסים. חברה מזעיקה יועצת הנקה פרטית שמבינה שזה עניין קריטי ומגיעה לבית החולים ביום שישי בלילה. יש חלב, היא אומרת, ושוב מסבירה לי בסבלנות איך להוציא אותו. פתאום, כמו נס בריאה, הזהב הלבן מגיח. טיפה אחרי טיפה. קולסטרום. אני לא יכולה לעצור את הדמעות. בעלי מחבק אותי. אני לוחשת: "תודה. את מלאך. הצלת אותנו". היא נשארת עוד שלוש שעות, שבסופן אני מגיעה לטיפול הנמרץ בפגיה עם מזרק קטן ודק ועם סנטימטר אחד של קולסטרום. האחיות רואות אותי מנפנפת במזרק. תביאי! הן עפות עלי. נפלאה.

ימים שלמים אני סופרת כל טיפה. אין מספיק. אני חיה לי מיום ליום, מחשבון קטן בראש: כמה שאבתי? כמה הוא אוכל? היום היה מספיק. היום היה מספיק. היום היה מספיק. שש שעות ביום בעלי יושב איתי ואנחנו מצליחים, טיפה אחרי טיפה, להשיג לילד שלנו את מה שהרופא אומר שהוא התרופה הטובה ביותר. שלושה וחצי חודשים אני שואבת ושואבת. המשאבות לא עוזרות לי בכלל, גם לא המשוכללות ביותר. יש דרכים אחרות, אבל הן נועדו לימים הראשונים, ולא לשבועות ארוכים. אני פצועה, חבולה, מדממת. מדי פעם אחת הנשים פותחת את הפרגוד בטעות. הן תמיד מסתכלות עלי בתדהמה. מה את עושה? למה את לא שואבת? אני לא יכולה, אני מסבירה כל פעם מחדש. אז ככה את עושה את זה? חודשים? ככה. חודשים. ככה הילד שלי קיבל חלב אם במשך שלושה וחצי חודשים. עד שיצא הביתה.

מלחמה בחוץ, מלחמה בפנים

הימים ימי צוק איתן. המון חברים, ובנים של חברים, ואחים של חברים בעזה. כולם מתוחים ומודאגים. אזעקות נשמעות לאורך כל היום. הטלוויזיה בחדר ההמתנה משדרת חדשות. מלחמה בחוץ ומלחמה בפנים. אנחנו חיים בתוך ענן, נלחמים את המלחמה שלנו. הפגייה הופכת לבית הראשון שלנו. אנחנו מבלים בבית חולים את רוב היום, החברים בפגיה הופכים לקבוצת תמיכה. מבלים בפנים שעות ארוכות. הקסאמים מאיימים על כולנו וגם בבית החולים נשמעות אזעקות, כולם במתח והאווירה כבדה, אבל מהטיפול הנמרץ ממילא אי אפשר לזוז, בטח לא עם 45 תינוקות, כך שאין מה לעשות.

יום אחד אני רואה את אחת האחיות שעובדת תמיד בלילה כשעיניה נוצצות. "קרה משהו?" אני שואלת אותה. היא מחבקת אותי לראשונה, בחיבוק חזק. "הבן שלי יצא מעזה", היא אומרת לי. "הבן שלי יצא בשלום מעזה". אני מסתכלת עליה ונושכת את השפתיים. אני כמעט מתביישת. בזמן שהיא טיפלה בילד שלי הילד שלה היה במלחמה. על הילד שלי היא שמרה, ועל הילד שלה אף אחד לא שמר. אני מסתכלת על הקטנצ'יק שבתוך האינקובטור ופתאום המקום הזה נראה לי כמו המקום הכי בטוח בעולם.

פגיה (צילום: ThinkstockPhotos)
"מה יהיה איתו? זה תינוק? הוא שוקל כמו ארבע חבילות מרגרינה". פג (אילוסטרציה) | צילום: ThinkstockPhotos

אבל מדי פעם זה קורה: נכנסים לפגיה וסביב אינקובטור אחד יש פרגוד ומאחוריו האחיות עובדות בשקט. אחר כך ההורים נכנסים ובכי חרישי נשמע. יוצאים החוצה בשקט, לאפשר להורים להיות עוד פעם אחת עם התינוק. פעמיים זה קורה ממש צמוד אלינו: אנחנו נכנסים לפגיה והאינקובטור שלצד התינוק שלנו ריק. בפעם הראשונה שזה קורה, בעלי אומר, בטח לקחו את התינוקת לניתוח. בפעמים הבאות אנחנו כבר רק מסתכלים אחד על השני ולא אומרים מילה.

כך זה נמשך במשך שלושה חודשים. אנחנו נוגעים בתינוק בשיטה שנקראת "קנגורו", מניחים את גופו העירום על גופנו העירום, עור על עור, שירגיש את החום של אמא ואבא, וישמע את פעימות הלב. יום יום אנחנו מגיעים לשיחה עם רופא, שמעדכן אותנו איך הוא נשם בלילה וכמה פעמים הפסיק לנשום, אם הדופק ירד, אם המעיים עובדות, כמה הוא שוקל. אנחנו רושמים ורושמים ובעיקר נאחזים במשקל. הוא עלה שלושה גרם. הוא עלה 13. הוא עלה עוד שמונה. ב-3 בספטמבר אנחנו מגיעים לפגיה ובודקים את הרישום של המשקל. כתוב שם 1.003. הוא שוקל יותר מקילו! אני מרימה טלפון לחברה טובה, שפית במקצועה, והיא מכינה עוגה מפוארת שעליה כתוב "קילו אחד! כל הכבוד". אנחנו קופצים לקחת את העוגה ומגיעים לפגיה לחגוג. סוף סוף משקל נורמלי. אני נכנסת לרופאה בעיניים נוצצות משמחה ואומרת לה: "ד"ר! הוא שוקל קילו! נכון הוא כבר לא קטן מאוד?"

"שרון", אומרת הרופאה. "קילו זה עדיין פג קטן מאוד מאוד". הלב שלי נופל בבת אחת. אנחנו חוזרים הביתה והשכנה מלמעלה פוגשת אותנו בחדר המדרגות. "כמה הוא שוקל"? היא שואלת אותנו, כמו בכל פעם שאנחנו נפגשים. "קילו", עונה לה בעלי. ואני מתקנת: "לא נכון. קילו ושלושה גרם". היא שותקת שניה ואומרת : "ואו". "ואו כי הוא כבר ממש גדול?", אני שואלת אותה, והיא עונה: "לא. כי כשאמרת 'ושלושה גרם' פתאום הבנתי מה אתם עוברים".

אני רוצה להיכנס בעצמי לתוך אינקובטור מחומם ושידאגו לי

החורף הגיע. אני סחוטה מהשאיבות האינסופיות, חוסר השינה והימים הארוכים בבית החולים, וחוטפת שפעת קשה. אסור להיכנס לפגיה במצב כזה, ואני מגיעה בוקר בוקר ויושבת בחוץ. אמהות אחרות מצלמות את האינקובטור בשבילי ושולחות לי תמונות. בעלי עובד בבקרים, וכשהוא חוזר מהעבודה רץ לבית החולים. באחד הימים הוא לא חוזר הביתה שעות ארוכות. אני מתקשרת ומתקשרת ואין תשובה. כשהוא חוזר הביתה ואני שואלת אותו מה עשה שם כל כך הרבה זמן. הוא מסתכל עלי ואומר לי: "לא תאמיני! התינוק פקח את העיניים והסתכל עלי כל הזמן. לא יכולתי לעזוב". "הוא הסתכל עליך ממש"? אני שואלת שוב ושוב. "כן", אומר לי בעלי. "ומה עשית?" אמרתי לו: "אל תדאג. אבא פה. נתתי לו יד והלכתי רק אחרי שהוא נרדם".

בשבועות שאחרי הכל קורה. המשקל עולה, ויורד, ועולה שוב. הנשימה משתפרת, ומתדרדרת. כל נסיגה כזו היא עבורנו מפלה נוראה, מפחידה, תחושה של סוף העולם. בוקר אחד אני מגיעה לבד, וליד מיטתו חמישה רופאים לא מוכרים לי. אחד נראה בכיר ורציני. אני כמעט מתעלפת. "מה קרה?" אני רצה, "מה קרה לילד שלי?" הרופא מסמן לי "שששש". אני רואה שבודקים את הלב. "רגע אמא", אומר הרופא. "אל תפריעי". אחר כך הרופאים מסבירים בשלווה יחסית שיש לו חור בלב, ואיזו אוושה. אני מרגישה שיש לי חור בלב. אני רוצה שהרופא יבדוק גם אותי. אני רוצה להיכנס בעצמי לתוך אינקובטור מחומם ושידאגו לי. אני גם רוצה להתקפל בתנוחה עוברית ולהתעורר עוד כמה חודשים, כשהכול יהיה בסדר.

אחרי אחד עשר שבועות נכנסנו למתחם הפגיה והאחות תפסה אותנו ממש לפני הכניסה לטיפול נמרץ. "היי, אל תיבהלו. הילד לא שם. הכול בסדר, העבירו אותו לחדר שתיים". חדר שתיים הוא החדר של המחלימים. אלו שכבר שוכבים עם הפנים מול הדלת, בדרך הביתה. התינוק עדיין באינקובטור, אבל בקרוב הוא יצא החוצה לעריסה מחוממת, ומשם לעריסה רגילה, ומשם הביתה. בחדר שתיים קל יותר להיכנס ואפשרי להרים את התינוק ולחבק אותו. שם נותנים לנו להאכיל, לרחוץ, להלביש, להוציא גרפס. להיות הורים. שם המצוקה הפנימית הקשה מתחלפת בהקלה עצומה. אנחנו נכנסים ורואים שהתינוק לבוש בפיג'מה. בפעם הראשונה הוא נראה ממש כמו תינוק אמיתי. הוא עדיין מחובר לשלושה מוניטורים, אבל כבר לא צריך לבקש אישור לקחת בידיים, ולא בשביל לחבק.  

פגיה - ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: דוברות רמב"ם, חדשות)
"היום מותר לבכות. אבל אחר כך, עדיף בהרבה להשאיר את הבכי בחוץ". פגיה | צילום: דוברות רמב"ם, חדשות

האחות מחייכת. אם תמשיכו ככה, תשתחררו בקרוב. התנאי לשחרור – שבוע 36 להריון, ומשקל של 2 קילו. כל ערב אנחנו שוקלים את התינוק ויום אחד המשקל מראה בדיוק 2.000 קילו. הוא כבר בשבוע 37 ואנחנו אופטימיים. האחות שוקלת אותו שלוש פעמים. שתיים אפס אפס אפס, היא רושמת, ואני מרגישה שהילד שלי גאון. "זה עוד לא קרה פה", אומרת האחות. יש לי ילד מיוחד.

הרופאים אומרים לנו שלפני השחרור צריך רק לבדוק עוד עניין אחד: מה מצב הבקע שלו. כבר בטיפול הנמרץ אמרו לנו שהוא סובל מבקע - שרירי הבטן של פגים חלשים כל כך, שהם נבקעים מכל מאמץ קטן. לרוב משחררים אותם הביתה ומגיעים בגיל שנה לתיקון. אבל כשאנחנו מחכים לכירורג הבשורה לא משמחת: הבקע קשה ומסוכן והוא ממליץ לנתח לפני היציאה הביתה. אני יוצאת החוצה ונשברת. אין לי כוח יותר. הרופאה יוצאת אחרי, מנסה לעודד ואומרת שעדיף לנו ככה. הוא עדיין תינוק של הפגיה ועדיף שיהיה בהשגחתה כשהוא מטופל. "זה רק עוד כמה ימים" היא אומרת, "רק עוד כמה ימים. תתאזרו בסבלנות". רק עוד כמה ימים? אנחנו פה שלושה חודשים, דוקטור. אנחנו רוצים הביתה. לא נורא, אומרים כולם. העיקר שתצאו הביתה בידיים מלאות. ובאמת, יום אחד, בתחילת חודש נובמבר, יצאנו הביתה והידיים שלנו מלאות בתינוק הקטן שלנו.

מאה ימים היינו בפגיה. ביולי נכנסנו לבית החולים, ובנובמבר יצאנו הביתה, בנפש קלה, ובלב מתרונן מאושר. איידן שלנו יחגוג בסוף החודש יום הולדת שנה. משמעות השם איידן בגאלית היא אש קטנה, וכשהוא נולד, לא היה שם שיכול היה להלום אותו יותר. לשמו הוספנו את השם ליאו כיוון שנפגשנו בשמורת אריות והולדנו אותו במזל אריה, והרגשנו שבתקופה הקשה הזו, אנחנו רוצים שם שיתן לו כוח להילחם.

איידן הוא תינוק בריא, שמח וצחקן במיוחד, שתמיד יודע מה בא לו לעשות. הבעיות הבריאותיות שליוו אותו בחודשים הראשונים של חייו נעלמו. יום אחד, כשהרמתי אותו, ביקשתי מאבא שלו עזרה, ואמרתי לו "קח אותו רגע, הוא כבד לי". רגע אחרי כן נעצרנו והבטנו זה בזו. זה היה רגע של אושר.

הכתבה הזו מוקדשת לצוות הנהדר באיכילוב שהיה שם בשבילנו כל יום, וכל רגע, וכל שעה, ועדיין נמצא. תודה לד"ר אמיר קליויצקי, שליווה אותנו בחברות אינסופית לאורך כל התקופה, ועדיין מלווה, תודה למשפחה ולחברים שהיו שם בשבילנו בכל סנטימטר מהדרך הארוכה והמפותלת שעברנו, ועדיין נמצאים שם. ותודה לאיידן ליאו פורנס, בננו היפה, האמיץ והגיבור, שהתגבר על כל המכשולים שהגורל העמיד בדרכו, ובחר בנו להיות אמא ואבא שלו.

לכל כתבות המגזין