אם מחזיקה את תינוקה במנשא (צילום: istockphoto)
"אני מטפלת בו ומגוננת עליו, אבל לא יודעת אם אני אוהבת אותו. איך יודעים?" | צילום: istockphoto
אנשים יודו בכל דבר לפני שיודו "בזה". בגידה בבן הזוג, שקר לחבר, אכילת פחמימות ריקות באישון לילה – הכל, רק לא להודות ברגשות מעורבים כלפי הילדים. הקונצנזוס, הסביבה, אפילו אנחנו עצמנו – כולם מצפים לאהבה מוחלטת, ללא תנאים ובלתי ניתנת לערעור. אבל מה לעשות שלא אצל כולם זה קורה מיד, ואת חלק מההורים הרגשות המעורבים ממשיכים ללוות לאורך החיים? הצעד הראשון הוא לדבר על זה – וזה בדיוק מה שעשתה אמא אמיצה אחת, ששמה נפשה בכפה והעלתה באופן אנונימי שאלה בנושא הכל כך רגיש ונפיץ הזה באתר הייעוץ askpeople

עוד בתשעה חודשים:

"יש אמהות שאוהבות מהרגע הראשון ויש אמהות שלוקח להן זמן, וזה נורמלי"

וכך כתבה הגולשת, שבחרה להתקרא "אמא בת 33", במדור תינוקות ופעוטות:
"האם כל האמהות באמת אוהבות את הילד שלהן?
הילד שלי בן שנה. אני מטפלת בו ומגוננת עליו, אבל לא יודעת אם אני אוהבת אותו. איך יודעים?
האם אני אמורה לאהוב אותו כי הוא יצא ממני והוא בשר מבשרי?
אני נהנית להיות איתו לפעמים אבל נהנית יותר בלעדיו. 
אני מרגישה שהוא לוקח ממני את החופש שלי, העצמאות שלי, ואני עייפה רוב הזמן.
זה משהו שאמור להגיע עם הזמן?"

באופן מפתיע למדי, התגובות שקיבלה האם האלמונית לא עסקו בקטילה וביזוי, אלא היו אמפתיות ומכילות להפליא. נכון לזמן פרסום הכתבה, כל התגובות לשאלתה של הגולשת היו מנשים, חלקן אמהות וחלקן ללא ילדים. היו גולשות שנתנו עצות, כאלו ששיתפו סיפורים אישיים שלהן וכאלו שרק הביעו תמיכה ואמפתיה – אולי שני המצרכים הנחוצים ביותר לאישה במצבה של השואלת.

"לא כל האמהות אוהבות את הילד/ה שלהן", ענתה לשואלת דוקטורנטית להתפתחות הילד. "בסתר לבן, הרבה אמהות יזדהו איתך, אבל את אזרת אומרת לספר. אפילו בצורה אנונימית צריך אומץ לכתוב את הדברים שכתבת. בישראל של שנת 2014 זה עדיין 'בושה' להרגיש כמו שאת מרגישה, וחבל".

בהמשך, מסבירה הדוקטורנטית מדוע לדעתה האם לא בטוחה באהבתה לילד. "זה יכול להיות קשור לכימיה או למליון סיבות אחרות. למשל, מחקרים מראים שלידה קשה עשויה להאיב על הקשר הראשוני בין התינוק לאמא שלו. סיבה נוספת מוכרת היא הקשר בין הטמפרמנט של התינוק לקשר עם האם: קל יותר 'לאהוב' תינוק שישן כל הלידה וחייכן ומתוק במהלך היום, לעומת תינוק ש'עושה לך את המוות' מהרגע הראשון. יש אמהות שעוברות את זה בשלום והאהבה נשמרת לצד הקושי, ויש כאלה שיתקשו להקשר אל הילד וישמחו על כל רגע של שקט בלעדיו". לסיכום, נתנה המומחית לאם המודאגת הבטחה אופטימית. "מה שאת מרגישה הוא טבעי לחלוטין וקורה המון! זו תחושה מאוד מוכרת ומאוד נחקרת. חדשות טובות - היחסים שלנו עם הילדים שלנו הם דינמיים. גם קשר שהתחיל 'רע' יכול להשתנות".

גולשת אחרת, אמא לחמישה, כתבה: "כל אמא אוהבת את הילד שלה, השאלה היא מה זו אהבה: האם זו כימיה מטורפת שגורמת לך לרצות להיות עם התינוק כל הזמן, או האם זו מסירות, נתינה, דאגה ומילוי כל צרכיו? לפי ההגדרה השניה, את בהחלט אוהבת את הבן שלך. יש אמהות שאוהבות מהרגע הראשון ויש אמהות שלוקח להן זמן, וזה נורמלי. את צריכה מנוחה, אפילו כמה ימים חופש. גם את בן אדם ומגיע לך המון. הילד הראשון תמיד הכי קשה".

"את תראי, עם הזמן את תאהבי אותו יותר ויותר"

גולשת בת 32 הזדהתה גם היא, וניסתה להסביר לשואלת שיש מקום גם לאהבה וגם לקושי לחיות יחד. "את יכולה לאהוב את התינוק שלך ועדיין להרגיש שקשה לך: אורח החיים שמשתנה, התשישות, אובדן העצמאות. התחושות האלו לא אומרות שאינך אוהבת את התינוק. אני חושבת שהרבה אמהות מרגישות כמוך, אבל זה לא משהו שקל להודות בו כי הסביבה לא נותנת לגיטמציה לזה".

גולשת נוספת כתבה: "אהבה לילד שלך מתבטאת בעיקר בדאגה אליו, ועם הזמן זה יותר ויותר גדל. את אוהבת אותו, אבל כרגע בגלל שהוא עוד קטן אין לך איתו אינטראקציה חוץ מלהאכיל אותו, להחליף לו חיתול, להרדים אותו ולשחק איתו. וזה בסדר, זאת רק השנה הראשונה שלו. עם הזמן את תאהבי אותו יותר ויותר. אין לך מה לדאוג, תני לזמן לעשות את שלו".

"מה שאת מתארת זה דכאון או דכדוך אחר לידה. אין לזה קשר עם אהבה. את חייבת לגשת לעזרה. לפעמים מספיקה פגישה אחת כדי להכניס דברים לפרופורציה. בהצלחה ומזל טוב", כתבה "אורלי", שהייתה פרקטית יותר והפצירה באם לגשת לקבל עזרה – אבל עדיין לא נקטה נימה שיפוטית או מתנשאת.

>> "לאלמנה בהיריון אסור להישבר, יש לה בבטן תינוק שצריך אותה"