אחרי שמונה חודשים בהם הריונית ממוצעת מתעסקת בעולם קסום של בגדים מתוקים בגודל יד ועיצוב החדר לעולל, מגיע לו החודש התשיעי.
זה בערך הזמן בו אנחנו מתחילות להרכיב את תיק הלידה המסויט שלנו, שכולל בין היתר תחתונים חד פעמיים לימי הדימום הקשים, רפידות הנקה ללילות הדליפה, חוקן ביתי למי שמעזה ומה לא. אבל הנה עוד משהו שאישה בחודש תשיעי צריכה לחשוב עליו: חתך חיץ או בשמו המהמם אפיזיוטומיה.
שהוא יעסה לי? סליחה, יש גבול
המושג הרפואי הזה אינו אומר דבר, מלבד אאוץ'. בריבוע. במשאית. בערימות. (להמשיך או שזה מספיק ברור?). אך בעוד שיש כאלו שמעדיפות להכחיש כל קשר לנושא, אני שייכת לקבוצה שלא מצליחה להירדם רק מעצם המחשבה.
"נו, אז היה?", אני שואלת את גלית שילדה לפני שבוע. "חתכו אותך?"
"לא", היא מחייכת בגאווה. "אבל עבדתי על זה מאוד קשה. עשינו עיסוי פירנאום כמו שפנים כל החודש האחרון".
לעומתה, טליה שילדה יומיים אחריה דווקא העדיפה שלא להתעסק בכלל באזור המדובר ולא התקרבה לשם. גם לא בטלפתיה. לשמחתה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא עברה ניתוח קיסרי. כך שבסוף חתכו לה רק את הבטן. פאן.
ואני? ובכן, כבר בהריון עם אלה היה לי ברור שאני אעשה הכל כדי להימנע מאנשים זרים שחותכים לי את אחד האזורים היותר אהובים עליי, וההריון הזה לא היה שונה בגישתו.
מצד שני, היה לי ברור שאין מצב שאני מתחילה בעיסויים זוגיים אל תוך הלילה. תכל'ס, אם את גמישה ובעלת בטן הריונית קטנה, ישנו הסיכוי שתוכלי לעשות פירנאום בעצמך. אבל בואי נודה בזה, אני לא.
ולכן, הייתי זקוקה ליד. סליחה, אצבעות רגישות. ובכנות? החוויה הסופר אינטימית הזאת לא באה לי טוב בעין (ובעוד כמה מקומות), והחלטתי לוותר על עיסוי פירנאום זוגי. אם אני רוצה ליצור אינטימיות אמיתית עם יניב, אני מעדיפה שהאיבר היחיד שיהיה בגובה העיניים שלו יהיו עיניי.
שיעור גמישות לואגינה צרה
לכן, כבר עם אלה - בחרתי בדרך היקרה, האישית והסופר מתקדמת: אפי נו - בלון כחול ולכאורה חביב, אותו אנו מתבקשות להחדיר לואגינה הצרה והכה רחוקה שלנו. כשהוא שם בפנים, יש לנפח אותו בעדינות עד לתחושת מתיחה (בואגינה, כן?) כאשר המטרה היא להגמיש את המקום וליצור סימולטור של לידה. היעד הסופי: לנפח את הבלון עד שיגיע לגודל ראש תינוק (היקף של כ-32 ס"מ) ובכך לנסות אולי להימנע מחתך מיותר.
איך זה עובד? להלן האמצעים: עירום מלא בחלק התחתון ומציאת התנוחה הכי נוחה להכנסת ראש של תינוק. סליחה, בלון כחול. זה לא פשוט. ניסיתי בפיסוק עדין, ניסיתי בשכיבה על הצד ובחצי ישיבה. אחרי חצי שעה בה חשתי כמו כוכבת פורנו עלובה, הבלון סירב להיכנס לתוכי. חומר סיכה עזר לו.
יום למחרת, השארתי את יניב בסלון, נעלתי את דלת חדר השינה ושוב פצחתי במלאכת הפוזיציות המגונות. בהתחלה לא חשתי דבר. לא צריבה, לא מתיחה ולא סימולציה של לידה. 10 דקות לאחר מכן, תהיתי האם כך תעבור לי הלידה. לקחו לי 5 שניות בלבד להבין שאולי אני זאת שנוסעת נגד התנועה ולא בכיוון בכלל.
צורב לך? את בדרך הנכונה
כך המשכתי כמה ימים. ביום החמישי לערך, הצלחתי לנפח את הבלון להיקף שהרגיש לי נאה. בואו נגיד, ראש של בובה קטנה במיוחד. הצריבה הורגשה בהחלט. ורק כדי להסביר מה אמורים להרגיש – נסי להכניס אצבעות לצידי הפה ולמתוח את השפתיים האחת מהשנייה. מרגישה צריבה? זו התחושה.
מיום ליום, הבלון גדל וגדל ונדמה שהוא מוכיח את עצמו. המטלה גזלה זמן ניכר מהערב שלי (כמעט שעה בכל סשן) והייתה רחוקה מלהיות שלווה והרמונית. עם זאת, היא אכלה את האלטרנטיבה בלי מלח. היה לי חשוב לדעת שללידה הצפויה, אני מגיעה הכי מוכנה (כלומר גמישה) שאהיה אי פעם. עכשיו רק נותר לבדוק את הממצאים ברגע האמת.
ובכן, הלידה עם אלה הייתה לידה מכשירנית והיה צורך בשימוש במלקחיים. במקרה כזה, לא היה מנוס אלא לחתוך מראש חתך קטן כדי להימנע מקרעים לא חביבים. מה שכן, אני זוכרת בפירוש שבזמן שתפרו אותי, מצאתי את הזמן ואת הכוח לשאול את החמודה האומללה שנאלצת לתפור אותי: "אבל תגידי, האיזור שם היה גמיש לדעתך?", היא חייכה (אבל רק חיוך כזה של "תעזבי אותי בחייאת").
ועכשיו, כשאני לפני הלידה השנייה? אני מניחה שניאלץ לחכות ולראות. לבינתיים אני ממשיכה לנפח בלונים אל תוך הלילה. ומילה לנחמה: נכון שחתך הוא לא טיול בפארק, אבל הוא גם ממש לא נורא. חכי שהציצי שלך ישפריץ סילונים של חלב בארוחת ערב עם חמך. זה נורא.
מזדהה, נכון? תעשי לייק, זה לא כואב