שלושה ימים לפני שאלה נולדה, עברנו לדירה החדשה. לא היה בה דבר מלבד ארגזים ומצב רוח טוב.
נכנסו לדירה בדיוק ביום הראשון של שבוע 38, ועוד ישנו על מזרון, שכן המיטה טרם הגיעה. ביום שלישי, שבוע 38+3, התעוררתי בתחושה שבורח לי פיפי.
התרוממתי מיד מהמזרון על הרצפה, לקחתי את הבטן הזעירה למדי שהייתה לי אז ואצתי רצתי לשירותים. מהר מאוד גיליתי שמדובר בירידת מים. יותר כמו זרזיף אבל אחד שלא פוסק. זה לא היה דרמטי כמו בסרטים. אבל זאת הייתה ללא ספק ירידת מים ברורה.
מצרבות ועד דלקות, יו ניים אייט
הסיבה שאני מספרת את כל זה היא כדי להדגיש את קלילות האיילה ששרתה עליי בהריון הראשון. במהלך תשעה חודשי הריון, הייתי עסוקה בענייני דירה יותר מהכל. לשמחתי לא סבלתי מצרבות, בצקות, מיחושים, כאבים ומה לא. אלה בעטה, אבל לא מי יודע כמה, התברגה בשלב די מוקדם של ההריון, הבטן הייתה קטנה כך שלא הכבידה במיוחד, ורבאק – באמצע חודש תשיעי, התרוממתי ממזרון נמוך כאילו אני מינימום מדריכת פילאטיס גמישה. ואני לא.
אומרים שכל הריון הוא שונה. ובכן, עד חודש שמיני, חשבתי שזה שטויות. גם ההריון הזה עבר לו בנעימים באופן יחסי ופסטורלי. הפעם הבטן אמנם גדולה יותר, אבל לא מדי (בטח שלא בהשוואה לתחת, זוכרים?), ולא נרשמו תופעות חריגות. כל זאת היה נכון עד שבוע 31.
כמו ברק ביום בהיר, כמו חצ'קון ביום אירוע, כמו כתם על חולצת משי לבנה – זה היכה בי. תחלואות מכאן ועד באר שבע: אט אט צריבה ארורה החלה לעלות במעלה הגרון, דלקת כואבת במיוחד בכתפיים משביתה אותי בלילות ובימים, העובר המבורך בועט ובועט ללא הרף, הבטן גדלה ומקשה עליי את התנועה, הפיפי בורח, העייפות גוברת, המיגרנה מכה כמו פטיש 7 טון, הנזלת נוזלת, הגב דואב, ובגדול, הפכתי לקרחצענית מהרמה הראשונה.
ועדיין, לא בא לי על כל פישוק הרגליים הזה, הצירים והחוקן
פייר? זה די מעיק להתלונן כל היום. לא בא לי טוב. כל קימה מהמיטה מלווה באנחה מאוד לא סקסית ובהתגלגלות צידית ולא מחמיאה, השכמות והכתפיים גומרים לי על הצורה, (אבל כמו שאורתופד חביב אמר לי: "אני יודע שזה ביזיוני, אבל אין לי שום דבר לעשות איתך". חמוד. בדרך לדיקור), מה שמוסיף אנחות נוספות ותסכול של ממש. בקיצור נאנחת כל היום, גונחת כל הלילה, ולא מסקס. לא משהו אטרקטיבי במיוחד.
והנה עוד משהו שקרה לי בהתקרב לנקודת הסיום: ממש לא בא לי ללדת. פתאום כל פישוק הרגליים הזה, הצירים, החוקן, האוקיסטוצין המזוין, האפידורל המחורבן, החשיפה לצפון, לדרום ולצדדים בפני כל הצוות ומתמחיו, החתכים, ומה לא – כל אלה לא מתלבשים לי טוב על הלו"ז ובטח שלא על הואגינה.
אין לי כל בעיה לדלג מיד לשלב המזוקק הזה בו ישימו אותו על דדיי, ופעמונים יצלצלו, והתזמורת תזמר, והילה של אור תקיף את החדר. אבל זה כנראה לא יקרה, הא?
ואם זה לא מספיק, הוא עדיין לא התהפך
וזה דווקא מצחיק, כי הפעם הראשונה שלי לא הייתה נוראית וקשה. כלל לא. אני לא זוכרת את הכאבים (רק שהיו כאלה), לא זוכרת שהשיליה נתקעה (רק שהיא כן), לא זוכרת את התפירה (אבל הייתה), או את החוקן. בקיצור, לא נרשמה טראומה. עם זאת, לשחזר את מה שהיה זה דווקא כן. טראומתי הכוונה.
מצד שני, אולי הפעם הכל יהיה אחרת. נכון לעכשיו, הקטנצ'יק עדיין במנח עכוז כבר 10 שבועות. כנראה נוח ונעים לו להניח את הטוסיק הקטן על השלפוחית של אמא. אני תוהה אם הוא בוחר בתנוחה המדוברת מתוך אמפתיה להריון העכוז שלי או שמא הוא מסתיר כזה פרונט מדהים שמקשה עליו להתהפך. איך שלא יהיה, יש לו עוד זמן לעשות סיבוב כלפי מטה. אז נחכה ונראה. ניתן לו צ'אנס.
בשורה התחתונה, אם שבוע 27 היה אחד הטובים שלי. אז שבוע 31 הוא במגמת הידרדרות. אבל יש גם בשורות טובות. נדמה לי שאלה מתחילה להתחבר להריון הזה קצת. אתמול למשל היא הניחה את ראשה על הבטן שלי, סתם מעייפות. ופתאום היא פקחה זוג עיניים, זקפה ראשה ושאלה אותי בפליאה: "מה זה?"
הוא כנראה נתן לה בעיטה מצלצלת ומרגשת.
"זה? זה אחיך הקטן. הוא אמר לך שלום", עניתי.
ואלה חייכה חיוך גאה של אחות גדולה.
מזל, מזל שיש אותך, ילדה, שמכניסה פרופורציות בתוך אמא אלטעזאחן דואבת.