אלינור למפל (צילום: אפרת שיין)
"אני מקווה שהסיפור האישי שלי ייתן תקווה". אלינור למפל | צילום: אפרת שיין
כל אחת מאיתנו מכירה מישהי שחוותה את זה, או עברה/עוברת את זה בעצמה. מישהי שנאלצה לאסוף את חלקי החלום שלה, החלום הכי בסיסי, ולכאורה הכי פשוט: להיכנס להריון ולהפוך לאמא, ולהילחם בכל הכוח על מה שבא לאחרים כל כך בקלות. 

יותר ויותר נשים וגברים חווים בשנים האחרונות את החוויה המטלטלת של אי ההצלחה להיכנס להריון בלי התערבות רפואית ברמה כזו או אחרת. יש שיאמרו שהתזונה, העומסים וקצב החיים הם שאחראים למצב, אבל ההסברים האפשריים, כמו גם העובדה כי מזמן לא מדובר בתופעה שולית, לא מקלים על הקושי – וכשאני מדברת על הקושי, אני מדברת מהניסיון האישי והמורכב שלי, שכולל טיפולי פוריות ארוכים ומפרכים, שנמשכו שלוש שנים וחצי וכמעט גרמו לי לאבד את התקווה.

אם הפעם זה לא הולך, אני בוחרת בפונדקאות

אחרי 6 הזרעות, 'עליתי כיתה' והתחלתי טיפולי IVF. כשהתחלתי את טיפולי הפוריות, דווקא לא הרגשתי עייפות או חולשה. האימונים היו כרגיל לפחות בהתחלה. לאחר שנה וחצי של כישלונות הורדתי עומס, וראיתי שזה לא ממש שינה דבר - להפך, הייתי חייבת להשתחרר יותר, לפרוק משברים, לחצים ואכזבות אישיות וסביבתיות. היו לי משברים כששמעתי על הריונות חדשים בסביבה שלי, אך אף פעם לא הראיתי זאת כלפי חוץ. מבפנים היו הרבה פעמים שנגמרתי למשל כשלקוחות בטיפולי פוריות שנקלטו מהר מאוד ואמרתי - מתי יגיע תורי, או נשים שרק החלו טיפולים הרבה אחריי ונקלטו מיידית - זה היה לא פשוט. כל הסביבה שלי שכבר עם ילד אחד לפחות ואני ב'פיגור', מאחור. בהחלט חשתי קנאה בתקופה האחרונה ואיבדתי אמונה, כבר לא ראיתי את עצמי בהריון והתחלתי לחשוב על כיווני פונדקאות או אימוץ. בפורים לפני שנה (2014) היה המשבר הגדול. כולם העלו לפייסבוק תמונות של ילדיהם מחופשים, ואני פרצתי בבכי, סגרתי את הפייסבוק ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא רציתי לראות אף אחד או לדבר עם אף אחד.

מבחינתי, הטיפול שבו נכנסתי להריון היה האחרון גם אם לא הייתי מצליחה. הזריקות והשאיבות התישו אותי, והחלטתי שאם הפעם זה לא הולך, אני בוחרת בפונדקאות או אימוץ, מרימה ידיים מהחלום להיות בהריון. בשאיבה האחרונה בכיתי כמו תינוקת. ביקשתי מכולם לחכות עם ההרדמה עד שאירגע קצת, הייתי פשוט שבורה, מרוסקת נפשית. כמה ימים אחרי השאיבה, הגעתי להחזרה. אמא שלי הייתה איתי, והחזירו לי שלושה עוברים. שבועיים אחרי ההחזרה, עושים בדיקת בטא, בדיקת דם שמגלה אם יש הריון או לא. הייתה לי תחושה מוזרה, שונה מכל הטיפולים הקודמים, אבל לא האמנתי שזה קרה, שההריון נקלט.

ב-14.1.15, בשעה 7:00 בבוקר, התייצבתי באסותא לבדיקת הדם. משם הלכתי לאמן, והודעתי להדר, הבחורה שאימנתי, שבניגוד להרגלי אם תהיה לי שיחת טלפון אני אצטרך לענות. בעשר וחצי בבוקר הנייד צלצל, ועל הקו הייתה המזכירה מאסותא. עניתי, ואמרתי: 'טוב, נו, לא נורא, בפעם הבאה' – אבל המזכירה אמרה לי 'מזל טוב, את בהריון!'. ואם זה לא מספיק, היא אמרה שהבטא קצת גבוהה מהרגיל, וייתכן שאני בהריון עם יותר מעובר אחד.

אחרי כמה שניות של הלם, התחלתי לקפוץ, לרוץ ולחבק את אורית. השיחה הראשונה הייתה לאמא שלי, להודיע לה שהפעם הצלחתי, הפעם אני בהריון, ומיד אחר כך התקשרתי כמובן לבת זוגי ולאחותי התאומה. הייתי בהיי מטורף, הרגשתי שמרוב אושר אני לא מסוגלת לאמן. אגב, המזכירה צדקה, ובבדיקת הדופק הראשונה אכן ראו תאומים. אחד מהם הפסיק להתפתח, וכיום אני בהריון עם עוברית אחת, מתרגשת ומאושרת.

כושר לצד טיפולים: רצוי ומומלץ

ישנם כמה שלבים בדרך להריון המיוחל. הורמונים, הזרעות, הפריה חוץ גופית, תרומת ביצית ואפילו פונדקאות - לכל בחירה ישנן השלכות רגשיות ופיזיות. השלכות על בני הזוג, כל אחד בנפרד ועל הזוגיות עצמה. ומהזווית שלי כמאמנת כושר -  וכאישה שחוותה את התהליך הזה בעצמה - אני רוצה להראות כיצד אני יישמתי את הפעילות הגופנית לשיפור המצב שלי וההתמודדות עם המצב.

אלינור למפל (צילום: אפרת שיין)
"הרבה נשים בטיפולי פוריות חוששות להתאמן" | צילום: אפרת שיין
במהלך הטיפולים נגרמים שינויים הורמונליים, המאופיינים במצבי רוח משתנים, חרדה, אי נוחות, דיכאון ואכילה רגשית. מטופלות פוריות לרוב עולות במשקל, מה שרק מוסיף לרגשות השליליים, ועלול אף להקשות על הטיפולים עצמם. טוענים כי הורמונים גורמים להשמנה - וזה מיתוס. הורמונים מנפחים לפני שאיבת הביציות ואחריה, את בדרך כלל מנופחת גם בעקבות הנוזלים שאת צריכה להכניס לגופך, אבל אצל חלק ניכר ממטופלות הפוריות ההשמנה מגיעה מאכילה רגשית כניסיון להקל על החרדות, הייאוש והקושי באמצעות אכילה.  פעילות גופנית, מעבר להשפעתה על מראה הגוף,  היא מעלה את מצב הרוח והביטחון העצמי, עוזרת לפירוק המתחים ושחרור הלחץ, היא עוזרת בהתרוקנות וחידוש האנרגיות החיוניות לנו לשם המשך הטיפולים והאופטימיות שלא פחות חשובה. חשוב לציין שמומלץ לדעת היטב איך עושים את זה בצורה נכונה שתביא תועלת ולא תגרום נזק, ותמיד להקדים ולהתייעץ עם הרופא המטפל - גם אם עסקת בספורט לפני הטיפולים. 

הרבה נשים בטיפולי פוריות חוששות להתאמן, ובמיוחד אחרי החזרת ביציות, מחשש שיפגעו בסיכוי שלהן להיקלט ברחם וליצור את ההריון המיוחל. מכיוון שהרבה פעמים הנשים מונחות לנוח ולהפחית עומס, החרדה מפעילות גופנית רק מתעצמת, אבל מדובר בעיקר במיתוסים. נכון, צריך להתאמן בצורה מתונה ומותאמת, אבל אם ההריון לא נקלט ברחם, גם שכיבה מאוזנת במיטה לא תעזור לו להיקלט, ואם יש השרשה, קצת פעילות גופנית לא יגרום לה ליפול, חלילה: הריון הוא עניין ביולוגי בתחילת דרכו!

אני ממשיכה, כמובן, בפעילות גופנית גם לאורך ההיריון שלי, ממשיכה לאמן נשים בטיפולי פוריות, נשים הרות ואמהות לאחר לידה - ואני מקווה שהסיפור האישי שלי ייתן לנשים תקווה, ואולי גם קצת מוטיבציה לעשות משהו טוב בשביל עצמן ולעסוק בספורט בזמן הטיפולים - וגם בהריון, שיגיע במהרה, הלוואי".  

*אלינור למפל היא מאמנת כושר אישית מומחית באימון נשים בהריון ולאחר לידה