"שש, שש ושלושים, ירידת המים, הלכו התחתונים. שיט תכף יגיעו הצירים, איפה התחבושת?"
ירידת מים זה דבר מסוכן, עומר עלול לחשוב שעשיתי ספונג'ה ולהתרגל. תוך דקות מגיעות התכווצויות. אני מנסה לשכנע את עצמי את עצמי שזה מהסביח של אתמול, אבל מהר מאוד הצירים או בשמם הרפואי "לא... אין מצב שזה כל כך כואב" מתגברים.
"זה קורה" אני מעירה את עומר
"זה הסביח של אתמול" הוא רוטן
"קום, חבל שיקרה משהו נורא ואהיה אם חד הורית"
כשאמרו שזה כואב זלזלתי, יש לי כח סבל חשבתי, עובדה, רותי המורטת תמיד מחמיאה לי. טיפשה, הייתי טיפשה. אנחנו דוהרים לבית החולים, "סע באדום" אני נאנקת.
"אין פה רמזור" עומר עונה. תמיד היה חוצפן, ועכשיו בשעת המצוקה הכי גדולה שלי מסתבר שאין על מי לסמוך. אני לבד בעולם. אגדל את הילד לבד. אכבס בגדים בנהר, אשכב עם הטוחן בשביל שק קמח.
"הגענו!" מודיע עומר. הוא דווקא בסדר הבחור. אנחנו נכנסים למיון, שתי אחיות מחברות אותי למוניטור, כי לשכב על מיטה בלי לזוז - זה מה שהכי עוזר כשעושים לך פוגו בבטן. בכל ציר אני זועקת יותר.
"למה אתן לא עושות כלום?"
"זו רק אני פה" אומרות האחיות
"תעזרו לי!!!"
"אני אחת!" גוערת בי האחות. "את חייבת להירגע, איך תהיי אמא עם כאלה צעקות?"
"איך תהיי אחות בלי אף?" אני לוחשת, "ותרגיעי גם את חברה שלך"
אפידורל זה החיים. וגם דולה. דולה היא הביץ' שלך בחדר לידה רק שבניגוד לבעלך היא גם יעילה. בזמן שהאפידורל התחיל לתפוס הדולה תפסה לי את הרגליים ועשתה עיסויים מרגיעים שקידמו את הלידה. היה כל כך נחמד שדמיינתי שאני בספא, עד שהמיילדת הקרצייה התערבה עם ה"תלחצי". וזו הבעיה היחידה באפידורל. פלג הגוף התחתון כבר לא ברשותך ובמקום ללחוץ גילמתי מישהי שלוחצת.
"את עושה רק עם הפנים" אומרת המיילדת, תלחצי עם הגוף
"אאאאאא" אני מנסה
"שוב, רק עם הפנים" אומרת המיילדת
"את רוצה הבעה אחרת?" אני גונחת, "יש לי גם מופתעת או שבורת לב, עשיתי קורס משחק"
אחרי כמה ניסיונות אני מוצאת את הלחיצות שלי. לחדר הלידה נכנסנו ב – 11 בבוקר וב 15:00 זה קורה.
"את רוצה להרגיש את הראש?" שואלת המיילדת
"לאאאא" אני מדחיקה "זה עכשיו? אני ממש יולדת?"
"עכשיו עכשיו" היא אומרת
"אמא" אני ממלמלת ומבינה שתכף זו אני
