הידיעה העצובה על אושרי כהן ובת זוגו, סשה שוטורוב, שעברו לידה שקטה בחודש שישי, תפסה לי אתמול את העיניים ובעיקר את הלב. כל זוג שמצטרף בעל כורחו למעגל הזה, מכווץ לי את הלב באופן אוטומטי. אני זוכרת במדויק, למרות שעברו כבר יותר מחמש שנים, איך רגע לפני שבוע 39, כשהגעתי אחרי שלא חשתי בטוב למיון יולדות, קיבלתי את הבשורה הלא נתפסת הזאת.
את הרגע בו אחות עוברת עם מתמר האולטרסאונד על הבטן הגדולה ולא מצליחה לאתר דופק ואז אני מועברת לחדר נוסף, אבל אליו מוזעק רופא. גם בחדר השני נעשתה בדיוק אותה הפעולה, גם הוא לא הצליח למצוא דופק - ואת הבשורה המשתקת שבישר לנו.
"הייתם ההורים של התינוק הזה, גם אם לזמן קצר"
יש משהו לא הגיוני, לא סביר ובעיקר אכזרי – לצאת בלי ילד מבית החולים אחרי לידה. אנשים לא יודעים שלידה שקטה מתנהלת בדיוק כמו לידה רגילה; היא מתרחשת בחדר לידה רגיל, עם מיילדת ורופא במשמרת. רק מחוץ לדלת נתלה איור של פרפר בשחור-לבן, כל אנשי המקצוע נכנסים לחדר כשהם מרכינים ראש, אולי אפילו מתחמקים מקשר עין עם הזוג הכאוב שברגע אחד נפלה עליו המכה הזאת והלידה הזאת אינה מסתיימת בבכי של אושר – אלא בבכי קורע של הלם גדול ופרידה מתינוק שלא זכה להיוולד. רגעים איומים שאין בהם הקלה, רק עצב גדול.
לצערי, גם אחרי החוויה הקשה הזאת, ההתמודדות עם העולם בחוץ היא לא פחות פשוטה. אנשים מתקשים להבין את האבל, את העובדה שהתינוק הזה שכמעט נולד הוא לא עובר, אלא יצור שנקשרתם אליו במהלך חודשי הלידה, פנטזתם על החיים שאחרי, נתתם לו שם ודמיינתם איך תגדלו אותו.
יש כ"כ הרבה ידע שצברתי אחרי – החל מהזכויות שמגיעות לאישה שילדה אחרי שבוע 22, למה תינוקות שנולדו בלידה שקטה אינם זכאים לקבורה ועוד בירוקרטיות מיותרות איתם נאלצנו להתמודד. אם הייתה לי הדרך לסייע, אפילו במעט - זה באמת מה שהייתי רוצה לעשות. הקלישאה של לעבור כל יום ביומו – היא הדרך לעכל את החוויה שעברתם. אבל המסר הכי חשוב בעיניי הוא - תאפשרו לעצמכם לכאוב ולהתאבל, אתם הייתם ההורים של התינוק הזה, גם אם לזמן קצר, גם אם העולם לא רואה את זה כמוכם..