חודש תשיעי, הריון שלישי, וגם הפעם אין לי מושג מה בועט לי בבטן עכשיו. אין לי מושג כי בכל הריון מחדש בחרתי לשחרר ולא לדעת את מין העובר. מדהים לגלות איך זה העביר אותי מתחושת שליטה לתחושת שחרור - מה שבא ברוך הבא.
כשנכנסתי להריון הראשון, בשבוע 10, התחלתי להשתעשע עם המחשבה שאני לא רוצה לדעת את מין העובר. החלטתי שאחזיק במחשבה הזאת עד שלא אוכל יותר, וידגדג לי בבטן לגלות את התשובה לשאלה הגדולה. השבועות חלפו והדגדוג הזה פשוט לא הגיע. להיפך, תחושת חיבור חזקה יותר לעובר רק נוצרה. החיבור נוצר לחיים שגדלים בתוכי, מעצם העובדה שאני מגדלת בתוכי את העובר הנכון שצריך להגיע למשפחה שלי. מה זה משנה אם יש לעובר פין או פות? גם ככה אין לי לא בן ולא בת, ומה שבה ברוך הבא.
כל כך מעט הפתעות שמחות בחיים, אז למה לוותר עליהן?
ככל שהשבועות חלפו תחושת אי הידיעה רק ריגשה אותי יותר. "מה לגבי הציוד וההתארגנות?", שואלים אותי כל הזמן. גיליתי שזה מה שבעיקר מטריד את הסביבה. ועניתי לכולם: "מה באמת?" בשביל לדעת האם לקנות עגלה כחולה או ורודה אני אוותר על אחת מהפתעות הגדולות והיפות שהחיים הבוגרים יכולים להציע לי? ההבנה שההפתעות החיוביות שהחיים יודעים להציע ושיש לי עוד שליטה בהם, הולכות ומתמעטות ככל שהשנים חולפות. זה רק חיזק אותי לשמור עבורי את אלמנט ההפתעה, רק עוד קצת, סך הכול תשעה חודשים מתוך חיים שלמים ואז אקבל תשובה לשאלה הגדולה הזו.
ההפתעה הגדולה הזאת עבדה כל כך יפה, ששחזרתי אותה גם בהריון השני. והיום, יש לי שני בנים, בני ארבע ושש. שני בנים לפי הספרים, זכרי אלפא, יעידו כל אלו מסביבי. ועכשיו – בסיבוב השלישי - כולם מסביבי מאחלים לי בת. אף אחד לא מצליח להבין איך אני מצליחה "להחזיק מעמד", ומוסיפים: "מזמן כבר היינו מתים לדעת אם זה בן או בת". אנשים לא מבינים איך אני יכולה שלא לדעת, יש גם את אלו שמשוכנעים שאני יודעת ופשוט לא מגלה. כאילו שזה משחק שהמצאתי, משחק מוזר ולא מובן. אבל אצלי? אצלי בראש זה כל כך קל ופשוט. כה מובן, פשוט לא לדעת.
ויש גם כאלה שוודאי מרגישים שזאת החלטה אגואיסטית. הרי, אני לא לבד כאן בתמונה הזאת ובהריון הזה. הרי מה עם המשפחה שכל כך רוצה לדעת? ומה עם הבנים שנאלצים להמתין בסבלנות כדי לגלות האם יש להם אחות או שמא אח נוסף? אז ברור שהסביבה הקרובה משתוקקת לדעת מה בבטן, אבל היי, בפעם האחרונה שבדקתי הריון של זוג הוא בסופו של דבר אירוע אינטימי ביותר ששייך לשני אנשים שהחליטו להביא תינוק לעולם. כמו שהאירוע כיצד נוצר העובר בבטנה של האם, הוא לא נחלתם של כולם, אז מדוע שמין היילוד יהיה?
ובאשר לבעלי? ובכן, גם הוא לא בטוח מתחבר לרעיון. לכן עשינו הסכם מראש: בזמן שאני הולכת להתארגן אחרי הבדיקה אצל הרופא, הוא לחלוטין רשאי לשאול מהו מין העובר. או לא. איך שירצה. אבל אם שאל וגילה מה יש בבטן, שלא ידבר על זה.
האמת? שאותי זה לא מעניין אם הוא יודע או לא. ככה כל אחד מבני הזוג חי עם עולם האמונות שלו בשלום. בהריון הראשון הוא החליט לדעת ושמר את זה לעצמו (אגב, אף אחד לא ידע שהוא יודע וזכינו בשקט סביבתי). בהריון השני, הוא לא ידע יחד איתי. והפעם? מעניין מה הוא החליט הפעם. אבל אני לא שואלת. פשוט לא רוצה לדעת.
הרגע הגדול בחיים אוטוטו מגיע
אז הנה, זה עוד מעט מגיע. הרגע המכונן הזה שיבשרו לי מה יוצא מהבטן. בחדר הלידה בהריון הראשון, זה קרה בניתוח קיסרי מתוכנן. הרופא פתח את הבטן ופרץ בשמחה "אני רואה את הבולבול". הוא בכלל שכח שאני לא יודעת. וכך אני שוכבת על מיטת הניתוחים, מגלה לראשונה שיש לי בן זכר. איזה אושר. אין מילים שיכולות לתאר את התחושה הזאת. גם ככה לידה היא מעמד מרגש מאין כמוה, שמעורבבת עם אין ספור סוגי רגשות והתרגשויות, והוספת אלמנט של גילוי מין העובר מעצימה את זה עוד יותר.
ועכשיו, הריון שלישי, חודש תשיעי. תיכף תהיה תשובה לשאלה. האם יהיו אלו שלושה בנים, או שני בנים ובת? יש לי סבלנות לחכות. אני יודעת ומאמינה בלב שלם שהתינוק הנכון למשפחה שלנו הוא זה שייצא וזה כל כך לא משנה אם הוא ילבש כחול או ורוד.
ובכל זאת, אם להיות כנה, ברור שאני רוצה בת. הייתי רוצה שתהיה לי חוויות הורות לשני המינים. אבל המין כבר נקבע. ואם אדע עכשיו, לא תהיה לי על כך שום השפעה. אז למה לא פשוט להחזיק את זה כהפתעה?
- כי כשמגלים את מין היילוד בחדר לידה אין אפשרות להרגיש אכזבה מאחר ומדובר באחת החוויות המשמעותיות בחייה של אישה.
- כי כשלא יודעים את מין העובר, כל האמונות הטפלות מתבטלות. כי הסביבה כבר לא יכולה לנחש בוודאות מה יש לי שם בפנים, משפטים כמו "בטן עגולה היא של בן", "הבת לוקחת מאמא את היופי בהריון" מבוטלים לאלטר.
- כי כשלא יודעים את מין העובר, מגלים שיש כל כך הרבה צבעים בעולם כמו ירוק, צהוב, אפור, לבן ועוד. כך קניתי כבר את הציוד בהריון הראשון.
- כי כשלא יודעים את מין העובר, העולם הקפיטליסטי מקבל לרגע אחד שקט ונדחק הצידה. כי יש חיבור למהות החיים ולא למוסכמות החברתיות שוורד זה רק לבנות וכחול רק לבנים.
- כי כשלא יודעים את מין העובר, לומדים לשחרר. לרגע אחד לא להיות בשליטה מלאה. אך זה רק עניין זמני. בתוך תשעה חודשים תהיה תשובה.